רוג'ר פדרר. 19 תארי גרנד סלאם. שיא רודף שיא. בספרי ההיסטוריה כבר נגמרו הדפים. אבל אני אקח מהגמר הזה תמונה אחת. ארבעה ילדים יושבים בתא הכבוד. לא ממש מבינים עדיין שהם הילדים של הספורטאי הטוב בהיסטוריה. ורוג'ר שהיה מאוד מאופק בסוף המשחק, פתאום הסתכל בהם ופרץ בבכי. וכבר אמר המשורר - "מהפכה של שמחה, כי כולנו משפחה" .
אומרים שפדרר משחק ונראה ממש כפי שהיה לפני עשר שנים. אני חושב שהוא אפילו יותר טוב. זה לא הטניס שמרשים כל כך, כמו הביטחון העצמי והרוגע שמגיעים היישר מהתא המשפחתי הנפלא הזה ותפקיד ה-"אבא" שלפעמים קשה הרבה יותר מלחבוט ווינרים לכל פינה במגרש.
ומילה גם למירקה. האישה שמאחוריו. היא לא אחת הנשים האהובות בעולם. ההערות שלה (“אתה תינוק בכיין” לסטן ואוורינקה) והבעות הפנים בזמן משחקים לעיתים מעצבנות. אבל היא היתה שם לצידו גם בתקופת השפל כשחצי עולם קרא לו לפרוש ותמכה בו ללא תנאי.
אז כן, היום הזה שייך גם למירקה, שלפני קצת יותר מעשר שנים תלתה את מחבט הטניס שלה והתמסרה לנהל מאחורי הקלעים את ממלכת פדרר. מאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה, וזו לא קלישאה במקרה הזה.
הכתוב הינו טור דעה.
תפריט נגישות
ניגודיות עדינה
מונוכרום
הדגשת קישורים
חסימת אנימציה
פונט קריא
סגור
איפוס הגדרות נגישות
להורדת מודול נגישות חינם