נקמת הלוזרים

צמרמורת. זה מה שחשתי ברגע בו הצליח אנדי מארי לזכות בווימבלדון וביחד עם ההתרגשות, וההסטוריה לבריטניה, הניצחון הזה יזכר כנקמת הלוזרים המושלמת.

במשך שנים הסתובב אנדי מארי עם תדמית של "ילד כאפות", שמסתובב עם אמא. צחקו על הפה הפעור שלו, על ההיחנקות ברגעים הקובעים ועל כך שהוא פשוט לוזר.

מארי גם הצדיק את התדמית הזו, אחרי הפסדים כמו בגמר אוסטרליה הוא לא עלה חודשיים על המגרש. ההרגשה הייתה שהוא פשוט טים הנמן 2, זה שתמיד יגיע לכמעט הישגים גדולים... כמעט.

אבל אז פגש מארי את איבן לנדל הצ'כי, אלוף העבר. האיש עם המבט החתום שאף פעם לא מחייך, שינה את אנדי והפך אותו מנטלית מלוזר לווינר. מארי למד איך לחיות עם ההחמצות, איך לנשום עמוק כשהוא מאכזב מדינה שלמה ומלחיצה, ואיך להרים את הראש לטורניר הבא. הניצוץ הראשון הגיע עם הזכייה באולימפיאדה, אחריו הגיעה הזכייה באליפות ארה"ב ועם כל הכוח המנטלי הזה, הוא הגיע למשחק חייו היום וזכה בו. והעביר צמרמורת, כבר אמרתי? 

אנדי מארי חוגג. העביר צמרמורת (רויטרס)

ומילה גם לג'ודי.

את ג'ודי מארי פגשתי באילת בשנתיים האחרונות. עד אז חשבתי עליה שהיא אשה כוחנית ולא נעימה, זה מה שהיא הקרינה מעל המסך עם האגרופים הקמוצים והמבטים במשחקים של מארי. אבל כשהגב' מארי הגיעה לאילת הדעה שלי השתנתה מקצה לקצה. ג'ודי דיברה עם כולם, הצטלמה והנהיגה את  הטניסאיות הבריטיות והפכה אותן לקבוצה הכי מגובשת בטורניר. ג'ודי מגיע לך, שגידלת בן שכזה, לתפארת בריטניה ולתפארת עולם הטניס כולו. ההישג הזה גם שלך.

הכתוב הינו טור דעה