נסיך הגאות והשפל

היום שבו מודיע שמעון גרשון על פרישתו מכדורגל מסיבות רפואיות הוא יום עצוב, שיכול היה להיות עצוב הרבה יותר. האירוע הזה, שמעורר בקרב לא מעט אוהדים שילוב של אמפתיה ואדישות ואפילו איזו שמחה דוחה לאיד, ותגובות הנעות בין: "הממ, באסה" ל-"Aaaa, that's a shame", היה יכול להוות עבור הרבה מאוד אוהדים אירוע מכונן של ממש.

בעידן שבו מקושש מאמן נבחרת ישראל בלמים מכל מיני עמדות וארצות, אפשר רק להיזכר בערגה בשפע היחסי שממנו נהנה הכדורגל הישראלי בעמדה זו בין אמצע שנות ה-90 לאמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, כששמעון גרשון היה בין המייצגים הבולטים של שפע זה.

למעט איטיותו החזיק גרשון בלא מעט תכונות שהפכו אותו, לטעמי, לבלם ברמה אירופית לכל דבר. הוא היה אלגנטי, חזק וקר רוח, אצילי, מדויק ופיקח, בעל ראיית משחק יוצאת דופן ויכולת לתמוך בהתקפה כשצריך. יתרה מכך, בנבחרת כמו בקבוצתו הוא היה מנהיג, דמות חיובית על המגרש, בחדר ההלבשה ומחוץ לאיצטדיון כאחד. הוא היה אחד הכדורגלנים הנעימים ביותר לשיחה ולראיון, אחד הרהוטים ביותר והאינטליגנטים ביותר, שהעלה את מנת המשכל הממוצעת בליגה בלא מעט נקודות.

בניגוד לאלו שהאשימו אותו בחוסר מחויבות לכדורגל בשל מעמד הסלב שבו זכה ובגין התנסויותיו הביזאריות בעולם המוזיקה בהרכב עם אשתו ואחיו, לי הוא תמיד נראה כמקצוען אמיתי, מזן יחסית נדיר לכדורגל הישראלי. איש לא קבע שעל כדורגלן לצמצם עצמו אך ורק לכדורגל, ומה שאדם עושה מעבר לשעות העבודה - כל עוד אינו פוגע בעבודה - הוא עניינו הפרטי. לא סתם הוא היה אחד השותפים המרכזיים של כמה מנקודות השיא של הכדורגל הישראלי ב-15 השנים האחרונות.

שמעון גרשון מניף את הגביע במדי הפועל ת"א . גאות

הקריירה שלו נחלקת באופן מובהק לשני חלקים נפרדים כמו שמיים וארץ - חלק א' בהפועל ת"א וחלק ב' בבית"ר ירושלים. בחלק הראשון הוא היה כוכב הבית, שחקן נשמה וסמל, בחלק השני שכיר חרב ועריק. השנאה של אוהדי הפועל כלפיו מוגזמת לטעמי. עוצמת הרגשות הזאת מובנת בהחלט כשמדובר בנטישה של אב או אם, בבגידה של בן/בת זוג, אך כשמדובר בשחקן כדורגל היא קצת פתטית.

אך מבחינה עקרונית הם צודקים. הבחירה שלו בכסף ובהזדהות עם קבוצת הכוכבים הדורסנית אך נטולת הנשמה של ארקדי גיידמאק הייתה לרגע המכריע של הקריירה שלו ויותר מכך של הדימוי הציבורי שלו. זה בנאלי, זה שחוק, אבל נכון. הבחירה הזו תוסיף לרדוף את גרשון גם לאחר פרישתו. הוא לעולם לא יהיה יקיר האוהדים בשום מקום ולא יזוהה באופן עמוק עם אף קבוצה. יתרה מכך, על מעמדו שלאחר הפרישה ככדורגלן מיתולוגי של ממש בסדר הגודל של אבי נמני, למשל, הוא ויתר וייזכר לכל היותר כאחד הבלמים הטובים שהיו פה וכמובן כבחור נחמד.

שמעון גרשון יורד מובס על-ידי הפועל ת"א. שפל (קובי אליהו)

אם עד עונת 2006 היה שמעון גרשון בדרכו לחקוק עצמו כסמל לנאמנות, מסירות ומחויבות, הרי שמעונת 2006 פורר זאת ונהייה לסמל לנטישה ולאובדן עידן התמימות של הסמלים הגדולים. במקום להיות גיגס - להבדיל אלף אלפי הבדלות -הוא היה כריסטיאנו רונאלדו; במקום להיות קובי בראיינט - להבדיל טריליון - בחר להיות לברון ג'יימס. חוץ מזה, שתי האליפויות שבהן זכה בבית"ר - שהיו תוצאה של פערי תקציב עצומים ותו לא - אינן משתוות מבחינת רמת ההישגיות והיוקרה לדאבל שיכול היה לזכות בו בקבוצת האם שלו בעונה שעברה ולהופעה ההיסטורית בליגת האלופות השנה.

כך זכה וואליד באדיר מן ההפקר והפך לזקן השבט, לשחקן הנשמה ולסמל האדום של העידן הנוכחי. לו היה גרשון נשאר, זה היה הוא שנהנה מהתהילה והכבוד בשלהי הקריירה. הרי זה לא עניין של יכולת. כל כמה שהוא איטי, באדיר איטי לא פחות. כמה שנהיה מסורבל בשנים האחרונות, באדיר מסורבל הרבה יותר. ואולם, בעוד שבבית"ר החלשה של השנתיים האחרונות מתקבלות הטעויות על רקע העליבות הכללית של הקבוצה וכהתבזות, בהפועל היה יכול להיות להן איזה חן.

וחן זו כנראה המילה המגדירה הכי טוב את מהלך הקריירה של שמעון גרשון. זו מילה בעלת קונוטציה חיובית לא מעורערת, אך ללא תוכן רב. תכונה שכל אחד היה שמח להתברך בה, מבלי להבין ממש מה פירושה. זו נקודת האיזון והפשרה שבין העשור הראשון של הקריירה של גרשון, עשור של גאות, לבין ארבע העונות האחרונות, שהסתיימו, למרבה הצער, בשפל.

ועוד דבר אחד - שמעון גרשון אחראי לאחד הרגעים היותר משעשעים שיצא לי לראות, לאחת מבעיטות הפנדל המופרכות ביותר שנראו פה, נגד מכבי חיפה בגביע לפני שלוש עונות. שווה מבט נוסף. 

 הכתוב הינו טור דעה