הבשורה על פטירתו של אורי שלף ז"ל הכתה אותי בהלם. קשה לתפוס שאדם לא נמצא בין החיים כבר בגיל 43. הרי יש לו עוד כל כך הרבה דברים שהוא צריך לעשות, כל כך הרבה דברים שהוא צריך להספיק וברגע אחד הכל הפסיק. תגידו שזו קלישאה, אבל רגע אחד טרגי מכניס את החיים לפרופורציות וההתעסקות במה שמסביב נראית שולית ומיותרת.
זו אחת הפעמים היחידות שאני יושב לכתוב ומתקשה. מדובר בתחושה מוזרה עבור אדם שתמיד יש לו מה להגיד על כל נושא ולהביע את דעתו/רגשותיו על כל אדם. פשוט נדמה שכל מה שתכתוב לא יכול להעביר בצורה הראויה את המורשת של שלף ז"ל.
 |
| תמונה לזכר אורי שלף (רדאד ג´בארה) |
|
| |
התייחסות לשיחה כזו או אחרת שהייתה לי עם האיש המיוחד הזה נדחקת לשוליים כי בסופו של דבר האיש הזה סימן כל כך הרבה, שהתייחסות לפרטים קטנים היא מיותרת. בתור מי שגדל בבית אדום שחי ונשם כדורסל, לנגד עיניו של שלף ז"ל עמדה טובתה של הפועל ת"א מצד אחד וטובתו של הכדורסל הישראלי מצד שני. גם כאשר הכל היה נראה אבוד והדרך הייתה קשה הוא לא ויתר וביחד עם אנשים נפלאים אחרים דאג להעמיד את האדומים על הרגליים.
הוא היה המאמן הראשון של קבוצת האוהדים הראשונה בספורט הישראלי והוא בין האחראים להצלחה של אחד הפרוייקטים המרגשים בתולדות הספורט הישראלי. קבוצה שהייתה קבורה עמוק בתוך האדמה קמה לתחיה הרבה בזכותו (יסלחו לי שאר האנשים שהיו אחראים גם הם להקמה המחודשת של הפועל ת"א).
 |
| פינת זיכרון לזכר אורי שלף (רדאד ג´בארה) |
|
| |
שלף ז"ל היה אחד האנשים שבסופו של דבר הפכו את הפועל ת"א למה שהיא היום. קבוצה עם ערכים, קבוצה עם ניהול שקוף או אם תרצו שלף ז"ל עזר לחבר לאוהדים את קבוצתם האהובה בזמן הקשה ביותר שידע אחד המועדונים המפוארים שקיימים בכדורסל הישראלי. קשה להסביר במילים את המשמעות של המורשת שהשאיר אחריו שלף, מורשת מפוארת שייזכרו אותה גם עוד שנים רבות.
שלף ז"ל היווה דוגמה לדרך שבה צריך לנהל קבוצת כדורסל, עם צניעות ועבודה קשה. עצוב לחשוב שאדם נפטר בגיל 43 כאשר כל החיים עוד לפיו. בהתחשב בעובדה שהוא הספיק כל כך הרבה במהלך חייו, אפשר רק להעריך עד כמה הוא יכול היה להספיק גם בהמשך. הדבר האחרון שנותר לנו לעשות הוא להוקיר תודה לאיש, שגם ה"יריבים" הגדולים ביותר שלו, ידעו להעריך את פעולו.
הכתוב הינו טור דעה