אולי הפעם, הולנד

כל קיץ זה קורה. עונת הכדורגל מגיעה לסיומה ועיקר העיסוק מופנה לקריאת חדשות בנוגע להחתמה כזאת או אחרת של קבוצתך האהובה, בתקווה שהסגל שייבנה במהלך הקיץ, יספיק להוביל את קבוצתך לצמרת בעונת המשחקים הקרובה.

עונת המלפפונים שמתרחשת בזמן מונדיאל או אליפות אירופה שונה באופן מהותי. לא רק קבוצתך האהובה מעסיקה אותך, אלא גם ה"פילגש" שלך לקיץ הקרוב, הנבחרת שאתה רוצה שתיקח את הטורניר הגדול.

במקרה שלי מדובר בהולנד. הייתי רק בן ארבע שמארק ואן באסטן הרעיד את השער של ברית המועצות בדרך לזכייה באליפות אירופה, אבל שמיעת סיפורים, קריאת כתבות ומעקב אחרי ההיסטוריה של נבחרת האורנג' הספיקו לי להתאהב.

מבחינתי הנבחרת, שהייתה מורכבת מיוהאן ניסקנס ויוהאן קרויף והגיעה לגמר של 1974 רק בשביל להפסיד מול גרמניה, הייתה אחת הגדולות בכל הזמנים. אומרים שלא זוכרים את הסגן של בר כוכבא, אבל נבחרת שהשיגה חמישה ניצחונות ותיקו אחד בדרך לגמר, תוך הצגת כדורגל יפה שכלל 14 שערים, קשה לשכוח.

ואן פרסי. אחד מהשחקנים הותיקים בנחרת (רויטרס)

אחרי שהפסידה בשני גמרים רצופים, במונדיאל האחרון להולנד הייתה הזדמנות לנער מעליה את תדמית הלוזרית. הנבחרת, תחת הדרכתו של ברט ואן מרוויק, הגיעה לגמר שלישי בתולדותיה מול ספרד. אחרי 0:0 בתום 90 דקות המשחק הלך להארכה, שם האוהדים הכתומים חוו שברון לב בשל שער הניצחון של אנדרס אינייסטה.

הפעם, לואיס ואן חאל זימן סגל צעיר וחסר ניסיון, שמתוגבר ע"י כוכבים כגון אריאן רובן ורובין ואן פרסי. הסיכויים לקחת גביע עולם ראשון נראים רחוקים למדי, אבל מי יודע, אולי ההולנדים יעשו את הבלתי יאמן ודווקא מתי שאף אחד לא מצפה, הם ינערו מעליהם את תדמית המפסידנים הנצחיים.

הכתוב הינו טור דעה