לא בכל יום רואים שחקן ישראלי שיצא לאירופה ומצליח בתוך שנה להפוך לאחד השחקנים המשמעותיים בקבוצה שלו. זה בדיוק המצב של עומרי גאנדלמן, שאט אט הופך לסקורר של גנט הבלגית ונראה כמי שמסוגל לעשות את קפיצת המדרגה גם לליגה גדולה יותר באירופה מוקדם מהצפוי.
גאנדלמן, שגדל בכלל כשחקן שנע בין תפקידי הקשר האחורי למגן, ממציא את עצמו מחדש מעבר לים. מאז עבר לגנט, הוא משחק כקשר מתחת לחלוצים ועם הצטרפותו הקטלנית מקו שני, הפך לנשק המרכזי של קבוצתו, הן בזירה המקומית והן בזירה האירופית. מעבר לעוצמות הפיזיות שלו, כאלה שלא נראות שייכות לנוף הכדורגל הישראלי, אקס מכבי נתניה ניחן בחוש לשערים ובעיקר ביכולת שלו להבין את המשחק בצורה פנומנלית. זה עזר לו לסיים את עונתו הראשונה מעבר לים עם 13 שערים בכל המסגרות, כשהעונה הוא כבר עומד על שישה. שורה סטטיסטית שכל שחקן ישראלי היה חותם ואף חולם עליה בעונתו הראשונה מחוץ לליגת העל.
בקמפיין האחרון, אחת ההחלטות התמונות (מני רבות) של המנהל המקצועי יוסי בניון והמאמן אלון חזן הייתה להתעלם מהביצועים של הקשר בבלגיה. לא ברור היה מה הם ראו שאנחנו לא, או להיפך, אבל בכל אופן, תחת רן בן שמעון גאנדלמן מקבל הזדמנות חדשה להוכיח שהוא שחקן שיכול וצריך להיות משמעותי בנבחרת ישראל.
הבעיה, שאין לנו מספיק שחקני הגנה טובים, וכתוצאה מכך, גאנדלמן לא משחק בתפקיד שלו. בצמד המשחקים הראשונים בליגת האומות, מול בלגיה ואיטליה, קשרה של גנט מצא את עצמו בעמדת הבלם בעקבות הפציעות של שון גולדברג ומיגל ויטור. גאנדלמן פתח כבלם ושיחק 63 דקות בהפסד 3:1 לבלגיה, כאשר לאורך כל המשחק שלאחר מכן, מול איטליה, ישב על הספסל.
מדינת ישראל לא משופעת בשחקנים ברמה עולמית גבוהה. למעשה, כמעט ואין לנו כאלה. במציאות שכזו, אין לנו פריבילגיה לוותר על שחקן כמו גאנדלמן, כזה שמוכיח את עצמו מדי שבוע בזירה האירופית, במשחקים בקצב גבוה הרבה יותר, מול שחקנים טובים יותר, באינטנסיביות ברמה אחרת לגמרי.
עומרי גנדלמן (רדאד ג'בארה)מעבר לכך שגאנדלמן צריך לשחק, הוא חייב לשחק בתפקיד שלו. גאנדלמן הוא קשר התקפי מסוג שונה. קשה לקרוא לו ‘10’, כי הוא לא ממש יוצר התקפות, הוא לא ניחן ביכולות המסירה והדריבל של אוסקר גלוך, אלא יותר מסיים אותן בזכות התזמון המושלם שלו בהצטרפות מקו שני. אינני מאמן, אך רן בן שמעון כן, וככזה מצופה ממנו למצוא את המערך שידע להביא לידי ביטוי את היכולות של שני הליגיונרים הבולטים ביותר שיש לכדורגל הישראלי כרגע – גלוך, וגאנדלמן.
דווקא בקמפיין כזה, חסר סיכוי לחלוטין מול נבחרות שמולן קשה יותר להניע את הכדור, הנוכחות של גאנדלמן היא קריטית, גם בלחץ על משחק ההגנה של היריבות, גם בתנועה ללא הכדור ובנוכחות הפיזית. נדמה שאם יש מישהו שיכול להתמודד עם הפיזיות הבלגית, הצרפתית או האיטלקית, זה גאנדלמן.
נכון, עדיין מוקדם, וצריך לתת לרן בן שמעון את הקרדיט. ועדיין, הסיטואציה עם עומרי גאנדלמן מתחילה להזכיר את זו של ליאור רפאלוב בזמנו, שבמשך שנים כיכב בליגה הבלגית, אך לא זכה לקרדיט לו היה ראוי במדים הלאומיים. אסור שזה יקרה שוב. כי אין לנו שחקנים לבזבז.
עומרי גאנדלמן (ראובן שוורץ)