לא כך רציתי שזה ייגמר. אני אפילו חש כרגע עצוב. אומנם הפרישה מהנבחרת של אחד מהחלוצים הטובים בישראל, מונס דאבור, הייתה באוויר ובכל זאת אני, באופן אישי, קיוויתי אחרת. יש להודות: החוליגנים ניצחו, הגזענים יכולים לצאת לכיכרות ולפצוח במחולות ואפילו לקפוץ למים הצוננים ביום מהביל שכזה.
מונס דאבור כבר רשם גבירותיי ורבותיי קריירה נפלאה ובוודאי אינו זקוק להכשר מאותם צווחנים, רעים, אכזריים וחסרי מצפון. אפשר הרי היה למחות וזו היא בוודאי זכות בסיסית, אך לרדוף אחרי שחקן הנבחרת שמייצג אותי ואתכם ומייצג בעיקר את החיים המשותפים במדינה באופן הנעלה ביותר, זה כבר היה מעל לכוחותיו הנפשיים של מונס.
חלק גדול מאוהדי (אוהדים עאלק ז.ב) הכדורגל בישראל החליט להוציא להורג לאור יום ולאור זרקורים פעם אחר פער את אחד הכישרונות הגדולים בכדורגל הישראלי ולשם מה? אמירה מהקוראן, שכל מוסלמי משנן השכם וערב.
מונס דאבור (ראובן שוורץ)יש שיאמרו: זה לא נכון, הרי בנבחרת יש ערבים אחרים שהקהל לא מוחה נגדם ואף מנתב כלפיהם מחיאות כפיים ואת מונס מענישים רק בשל אמירתו הנ”ל. ונניח שלמונס יש דעה (מותר לו, לא?) כאזרח במדינה הזו, האם הוא אמור לדכא אותה, להחביא אותה, לא להביע אותה, לא להיות כאחד האדם והאם הוא חייב רק בשל היותו כדורגלן בנבחרת הלאומית לוותר על היותו אזרח בן חורין, בעל דעה, המביע כעס כראות עיניו על מציאות מסוימת, דעה המייצגת רבים מקרב הערבים במדינה באותה סיטואציה שנוצרה במאי 2021?
מה, דאבור הפך לפתע פתאום לאימתם של הישראלים/היהודים האם כדורגלנים אחרים לא הביעו דעות פוליטיות? להיות שחקן נבחרת האם משמעותה לוותר על האדם שבתוכך? דאבור אינו כבר דוגמה מופתית של ערבי שהשתלב בחיי המדינה? במצוינות שלו, בדרך החיים שלו, בחברים היהודים שלו, בשיתוף הפעולה שלו על כר הדשא עם אחיו ורעיו היהודים, בעובדה שבהיותו ילד בחר לוותר על הווי החיים הנצרתי שלו על חשבון חבירה אל הכרך הגדול בהצטרפותו למכבי ת”א? מונס בחר בדרך ההגיונית ביותר ובדרך האמיצה ביותר להיות גם ערבי, אבל גם ישראלי. את השפה שהוא דיבר זו הייתה שפת המצוינות, בנבחרת הלאומית של ישראל הוא התגאה ולמדים הוא התייחס ביראת כבוד.
יש כאלה והם לא מעטים לצערי שבעיני רוחם רוצים מדינה יהודית פר אקסלנס. הערבים מאוסים מחמת מיאוס בעיניהם, כל אימת שנקרית הזדמנות הכהניסטים זוקפים ראש ולא מסתפקים במחאה, אלא בהתססה, הם חושפים את מלתעות איבתם כלפי הערבים בשעת כושר ועל הדרך מחרבים את מה שעמלנו עליו שנים ארוכות, להפוך את הכדורגל הישראלי למישור ערכי של חיים משותפים.
מונס דאבור יורד מהמגרש לקול שריקות מהיציעים (רויטרס)מונס סבל מאוד במשחקים האחרונים של נבחרת ישראל בכדורגל. כששרקו נגדו כסס ציפורניים והקרביים שלו אף התהפכו, קריאות הבוז הלכו ותפחו וייסרו אותו, ביקשו ממנו להתעלם אבל כמה אדם יכול לחוס על כבודו? מה מונס הוא אדם ללא רגשות ורגשיות?! אז מחיתם פעם או פעמיים ושרקתם כנגדו פעמיים שלוש, אי אפשר היה לשתוק ולאפשר לו להמשיך במסעו הקסום עם שאר חבריו? מדוע מה שמותר לאחרים אסור לו? אין הרגשה קשה מזו של אדם החש מנודה רק בשל מוצאו וזכותו להוציא לאוויר העולם הצהרת מחאה בתקופת משבר.
דאבור, דע לך: אוהדים רבים יש לך, מוקירים ומעריכים ואפילו מעריצים. הם מעריכים את תרומתך הן לנבחרת והן למרקמי החיים המשותפים והם לא רק ערביים אלא גם יהודים. הפרישה הזו היא לא סתם פרישה, היא פרישה עם אמירה והשאלה מה הלאה.
לתחושתי לא נעשה די כדי לטפל בסוגיה הזו. קברניטי הנבחרת היו אמורים להיות יותר נחרצים כי הרי פגיעה בדאבור היא פגיעה בנבחרת כולה. עמדה תקיפה יותר התבקשה, אך היא בוששה להגיע וחבל, אומנם אני מוקיר את עמדתו של היו”ר אורן חסון, שניסה עם אחרים למנוע את הודעת הפרישה, אך לצד זאת מישהו היה אמור לעמוד ליד שטף המסיתים ולתבוע את כבודו של שחקן הנבחרת הלאומית של ישראל. במילים אחרות התבקשה תוכנית פעולה יצירתית כדי לנסות לטהר את האווירה, אבל זה כבר מאחורינו. את דאבור נזכור שחקן נבחרת מצית דמיון ואנחנו ורק אנחנו מפסידים מהודעת הפרישה שלו.