מכת ברק

אליניב ברדה, אלונה ברקת, ג'ון אוגו ומאור מליקסון. לכל אחד מהארבעה הללו יש חלק גדול באליפות ההיסטורית של הפועל באר שבע שמגיעה אחרי 40 שנה במדבר. אבל יש מישהו אחד שנמצא מעל כולם, שהחלק שלו הכי גדול - המאמן ברק בכר.

הרבה גבות הורמו בתמיהה כשברקת, הבעלים של הקבוצה מבירת הנגב, החליטה בסיום העונה שעברה להחליף את אלישע לוי ולמנות במקומו את המאמן הצעיר שברזומה שלו היו בקושי שנתיים וחצי עונות כמאמן ראשי בעירוני קריית שמונה, אבל כבר במהלך העונה התברר שזו הייתה ההחלטה הכי נכונה של ברקת מאז קנתה את המועדון.

ברק בכר (רדאד ג´בארה)

בשונה מקודמו בתפקיד, בכר גילה גמישות, שינה הרכבים ומערכים במהלך המשחקים, התאים את הקבוצה ליריבות, שמר על חדר הלבשה שקט למרות כמויות האגו העצומות הקיימות בו (טוב, באופן יחסי), שלט בכוכבים ובעיקר, ידע לשדר קור רוח ורוגע ברגעי ההכרעה.

גם מבחינה מקצועית בכר הוא אחד המאמנים הטובים ביותר בכדורגל הישראלי. זה התחיל כבר בקריית שמונה אותה הוביל בעונתו הראשונה (2012/13) לגמר גביע המדינה, ועונה לאחר מכן לזכייה בגביע כשבעונה שעברה סיים עם קבוצתו במקום השני בטבלה. ונמשך העונה כשהצליח לעצור את רצף האליפויות של מכבי תל אביב.

ב"ש אלופה (רדאד ג´בארה)

בכר הוא המאמן הישראלי היחיד שהצליח להתמודד בכבוד מול המאמנים הזרים של האלופה לשעבר. זה היה בעונה שעברה מול פאקו אייסטרן, מאמנה הנוכחי של ולנסיה הספרדית, וגם העונה מול סלבישה יוקאנוביץ' ופיטר בוס. המערכים הטקטיים וניהול המשחק של אלוף ישראל הטרי אתגרו את הספרדי/הסרבי/ההולנדי שאימנו את הצהובים.

עכשיו לבכר והצוות שלו יש כמה ימים לחגוג ולשמוח ואז להתחיל להתכונן לקפיצת המדרגה הבאה - אירופה. שלב מוקדמות ליגת האלופות כבר מחכה מעבר לסיבוב וגם אם זה (כנראה) לא הסתיים בהעפלה לשלב הבתים של המפעל היוקרתי, המאמן יצטרך להראות שהוא מתאים את עצמו גם ליריבות מחו"ל.

הכתוב הינו טור דעה