עברו כבר כמעט 24 שעות, אבל תחושת הבחילה לא עוברת לי. תחושה של גועל שפשוט יושבת שם ולא מרפה ממני גם כשאני מנסה לשכוח. תחושה שגורמת לי לפקפק האם הדבר האהוב עליי מאז שאני ילד, כבר לא כזה.
אני בטוח שהגעתי לבלומפילד כאדם בריא ויצאתי ממנו חולה. חולה לא במובן הפיזי, אלא יותר בהרגשה. הרי הגעתי לאצטדיון כדי לראות כדורגל ובאמת ראיתי, אבל למה מה שאני אקח מאותו 0:2 של בני יהודה על מכבי חיפה הוא ההיפך הגמור מספורט? (וזה מבלי להמעיט ולו במעט מהניצחון הטקטי הגדול של דרור קשטן).
למעלה מ-20 שנה אני נמצא במגרשים וראיתי אינספור מקרים מכוערים. למרות זאת, מה שקרה אתמול חצה מבחינתי את כל הגבולות. בסביבות הדקה ה-70 יצא הכדור לחוץ מאחורי שערו של דלה איינוגבה שקיבל מיד כדור אחר בחזרה ממביא הכדורים. מה מיוחד פה שאלתם? הנה. אוהד אחד טיפש חשב כנראה שאותו ילד חביב ותכול עיניים לא ביצע את מלאכתו נאמנה ובלי בושה פשוט ירק בפניו כשהמרחק ביניהם לא עולה על מטר וחצי.
אני בטוח שמביא הכדורים הצעיר נעלב עד עמקי נשמתו, אך בקור רוח ובאלגנטיות ניגב את היריקה הדוחה מהפנים ורץ להביא כדור שעבר את שלטי הפרסומת. כשחזר למקומו, הוא כבר נראה היה מפוחד ובזמן שהוא סופג קללות מאותו טיפש ומכמה טיפשים אחרים, ניסה להתחבא מאחורי המאבטח (יותר נכון לולב) ולהסביר לאוהדים מה באמת קרה.
אז ילד, חבל שבכלל טרחת או לפחות ניסית להסביר לאותם בריונים את העובדה שאתה פעלת כנדרש. כי מיד לאחר אותו מקרה היה צריך אותו מאבטח/לולב, שעמד 30 סנטימטר מהמקרה, לתפוס את הטיפש ולהעביר אותו לשוטרים ומשם למעצר של כמה שעות. במקום זאת, הלולב עשה צעד וחצי (לא כמו בכדורסל) לעבר היציע ומיד חזר בחזרה. סימן 'וי' ועבר הלאה.
|
אוהדי מכבי חיפה. למצולמים אין קשר (שי לוי) |
|
|
סביר להניח שיהיו כאלה שיגידו "מה אתה מתרגש? ככה זה בכדורגל", או "בסך הכל יריקה". אז אני אומר לכם שזה לא "בסך הכל יריקה". זה הרבה מעבר. זו היריקה המבישה שמצטרפת לנהמות לאיינוגבה ולעוד אלף ואחד מקרים ומציירת את סיפורו של הכדורגל בארץ. אז נכון שלמעלה מ-90 אחוז מהאוהדים מגיעים כדי ליהנות וזה יהיה פשע להכליל, אך באותה מידה חוסר האכיפה בישראל בקטע של האוהדים הוא פשע בפני עצמו.
למה כשנסעתי לגלזנקירשן למשחק של שאלקה, ראיתי עשרות אלפי אנשים, כולל משפחות עם סבא וסבתא, שפשוט באים, מעודדים ונהנים מהמשחק עצמו? התשובה בשתי מילים – תרבות ספורט. אמנם זה ייקח זמן, אבל אין דבר שהוא לא אפשרי וגם אצלנו אפשר לחנך לכך. הכל שאלה של משאבים ורצון.
אני קורא לשר הספורט שימונה, במקום להוציא הודעות לתקשורת ולשמוח בשמחתם של המנצחים, קח אחריות ובצע שינוי מהיסודות כי כרגע הם בשלבי התפוררות מתקדמים.
הכתוב הינו טור דעה