עם הפנים לריו (והקנה לטהרן)

אי שם, בממלכה רחוקה-רחוקה, מעבר ליבשת הגדולה, הגיעה לסיומה תחרות הספורט החשובה בעולם - האולימפיאדה. שתי האימפריות הגדולות - ארה"ב וסין - המשיכו לבסס את שליטתן כשתי המעצמות הגדולות בעולם, גם בספורט. האימפריה השלישית – רוסיה – המשיכה את גרף הנפילה ויצאה מתמונת שלוש הגדולות לראשונה מאז התפרקות ברית המועצות, כאשר מי שנכנסה לשם במקומה היא המארחת – בריטניה. אחרי המשלחת שכשלה באטלנטה 1996 וחזרה עם מדליית זהב אחת בלבד, עשו הבריטים את השינוי המתבקש, השקיעו בספורט ובספורטאים והתוצאות נראות לעין.

ובממלכה קטנה במזרח התיכון, אמנם על עשיית השינוי המתבקש אין מה לדבר והשקעה בספורט ובספורטאים רלוונטית כמעט כמו השקעה בחינוך הדור הבא, אבל מכך שספורטאינו חזרו בלי מדליה אל לנו לחשוש, המלך ונתיניו יכולים להיות רגועים – גם אצלנו נרשמו מספר ניצחונות. ראשית, האוסטרים (ימח שמם) והניגרים הצילו אותנו וחזרו גם הם הביתה בלי מדליות, כך שאנחנו לא המשלחת הגדולה ביותר ששבה בידיים ריקות, אלא רק השלישית בגודלה. ושנית – בשביל מה צריך מדליות אם לא בשביל לקבל הכרה? ואנחנו את ההכרה שלנו קיבלנו ועוד איך. את מדליות הכסף והזהב ברעש תקשורתי קטפנו עוד לפני שהאולימפיאדה החלה, הרבה לפני כל האמריקאים והסינים.

לא חלפו 48 שעות מהפיגוע בבולגריה ובכל העולם כבר ידעו שחבר נוסף מאותה חוליה נמצא בדרכו ללונדון, כשהמטרה היא כמובן המשלחת הישראלית. הבריטים נכנסו להיסטריה וטענו שהישראלים הגבירו נוכחות בבירת אנגליה, אבל את גיא מצקין דווקא השארנו בארץ. כנראה שחץ וקשת זה לא מספיק מאיים. ואותו תגבור כוחות הספיק כדי להחזיר את ספורטאינו הביתה בשלום. בכל אופן, על אותו רעש זכינו רק במדליית הכסף.

את מדליית הזהב ברעש תקשורתי הביא לנו ספורט ה"התלוננות על מחסור בכבוד מכל העולם", בעניין הסירוב לאזכר את י"א חללי מינכן בטקס הפתיחה, כשמי שקטפה את המדליה הייתה כבוד השרה לבנת, שעמדה דקת דומיה בזמן הנאום של נשיא הוועד האולימפי בטקס הפתיחה. אכן, מכל האנשים שהיו באצטדיון היא עשתה זאת באופן המרשים ביותר והמדליה מגיעה לה ולנו, אך יש לציין כי רבים סייעו לה להגיע לראש הפודיום. תלונות חוזרות ונשנות על אנטישמיות שמענו מפה ועד הודעה חדשה וגם זכינו לקבל דיווח על לפחות חמישה טקסים עצמאיים שונים. זכר י"א הספורטאים שנרצחו בגרמניה חייב להישמר, אין ספק, אך ההתעקשות המיותרת על אזכורם בטקס הפתיחה האולימפי בניגוד לרצון הוועד האולימפי לא הוסיפה כבוד לאף אחד. חבל שהמאמצים לא רוכזו בהרמת טקס מאוחד ומרשים לזכר הנרצחים בכיכר טרפלגר במקום מספר טקסים שנעלמו מהעין.

לימור לבנת. מדליית זהב היסטורית בטקס הפתיחה (מור שאולי)

גם בלי אותן שתי מדליות שהגיעו טרם פתיחת המשחקים, צריך לזכור שהאולימפיאדה הייתה הצלחה גדולה לישראל. במקרה ששכחתם, הבאנו ארד בלטפל בג'ודוקא יווני, זהב בלהינשא לחותרת הונגרייה ומדליה היסטורית בקעקוע ליד בית השחי. אפילו ארד בלאמן נבחרת כדורסל יש לנו (ואף מילה על זה שפעם דייויד בלאט רצה לאמן את נבחרת ישראל, אך מספר עסקנים ידעו לשים לו את כל המקלות האפשריים בגלגלים).

חוץ מזה היו לנו כמה הישגים "זניחים" ו"מאכזבים" כמו מקום שישי בתרגיל קרקע בהתעמלות, מקום שישי גם בשייט, מקום שביעי בקרב-רב בהתעמלות אומנותית וההישג המאכזב מכולם – מקום שביעי בגמר המקצה ל-200 מטר גב בשחייה. כל-כך מאכזבים היו ההישגים האלה שאותה שרה מכובדת (שכזכור כן הביאה מדליה בעצמה) החליטה על הקמת ועדת חקירה. ובצדק כמובן, ראש אחד לפחות חייב להיערף. ואם לא – אז לכל הפחות צריך להחרים לקורזיץ את הגלשן, לשטילוב את המזרן ולטומרקין את משקפי השחייה. זה יהיה עונש ראוי. ואז הגברת לבנת תוכל להמשיך להתרכז בדברים החשובים באמת – כמו תכנון דקת הדומיה האישית בטקס הפתיחה של ריו 2016.

טומרקין. שישחה בלי משקפיים, זה יהיה עונש ראוי על ה"כישלון" (רויטרס)

בכלל, הייתם חושבים שאותו כישלון שבשבילו צריך להקים ועדת חקירה עשוי גם לגרום לכך שמישהו יחשוב שכדאי להשקיע יותר כסף בספורטאים המקומיים ובחינוך לספורט. רגע, על מי אני עובד? בואו לא נשכח איפה אנחנו חיים. במדינה בה כל הכסף הולך לתקציב הביטחון, הדבר הקרוב ביותר להשקעה בספורט יהיה תוספת שעוני עצר לבחני הבר-אור של החיילים הקרביים. אם על החינוך ויתרו פה וגם על תרבות אף אחד כבר לא מדבר, אם הגישה לגבי רווחה היא "שיסתדרו", אז מי בכלל חושב על תקציב לספורט. ביטחון, ביטחון וביטחון וזה לפני שמקצצים 14 מיליארד שקלים מתקציב המדינה.

למעשה, אותו "כישלון מהדהד" הוא בעצם הצלחה, שכן הוא פותח פתח לקאמבק ישראלי מהדלת האחורית (של מטוס הקרב). המלך ביבי הראשון יודע שהעם היושב בציון מאוכזב מה"כישלון" ושצריך להרים את הזקפה הלאומית שלו. המוחות המבריקים של המלך ושל ליצן החצר שלו יודעים מה שיודע כל בר דעת – לישראל יש דבר אחד שיכול לתת לה מדלית זהב, דבר אחד שהיא הכי טובה בו. כל מה שנדרש מהם זה לחבר 1 ועוד 1. אם רוצים להוכיח לעולם שאנחנו הכי טובים במשהו, ויש לנו משהו כזה, בואו נשתמש בו. התקציבים גם ככה הולכים רק לצבא, יהיה חבל לא להשתמש בהם. תשכחו מריו 2016, אנחנו מדברים על טהרן 2013 (לכו תדעו, אולי אפילו 2012).

המלך צופה באולימפיאדה. ייתכן שהכישלון עבד לטובתו? (משה מילנר, לע"מ)

זוכרים את אותם בריטים מתחילת הטור? אלה שזכו ב-1996 במדליית זהב אחת והפעם סיימו במקום השלישי בטבלת המדליות עם 29 מדליות זהב (ו-64 בסך הכל)? הם בחרו להשקיע בספורט והם יכולים להיות גאים במשלחת האולימפית שלהם. ואנחנו? בריו כנראה שלא נהיה טובים יותר, גם לא ב-2020. וזה לא בגלל שבבריטניה יש הרבה יותר אנשים, או הרבה יותר פוטנציאל. מתוך 64 המדליות של הבריטים, סקוטים הביאו 14 מדליות. שבע מאותן 14 הן מדליות זהב. בסקוטלנד יש חמישה מיליון אנשים – הרבה פחות מבישראל. אבל הם כבר מזמן הפסיקו להילחם באנגלים והם יכולים להשקיע כסף בספורטאים ולחנך לספורט. הם גם עשו זאת החל מ-1996.

אני לא מצפה שנהיה במקום השלישי בטבלת המדליות. הייתי מצפה שיהיה כאן מהלך להבראת הספורט הישראלי, תהליך שיחל מהחינוך לספורט, יימשך בשיקום מתקנים ובתיקצוב ראוי ואולי, רק אולי, יסתיים בתוצאות. אבל אצלנו הכסף לא מושקע בספורט, לנו יש דברים חשובים יותר על הראש. את מי אפשר להאשים? הרי "כל צרינו צובאים על הגבולות, מחכים לשעת הכושר כדי לכלותנו". והאיראנים הרעים רוקחים פצצת אטום במיוחד בשבילנו ונעצור אותם כי זה אסור (אז מה אם לנו מותר?).

אנדי מארי. האחראי על 2 מדליות סקוטיות. אצלנו זה לא יקרה (GettyImages)

תורידו את תקצירי הריצות של מו פארה ורושידה למחשב, תשמרו על הדיסק און קי את כל הזכרונות מפלפס, בולט והדרים-טים ותתכוננו לימים ארוכים במקלטים. כי בממלכה שלנו, כך החליטו כנראה המלך וליצן החצר (גם אם כל מי שיודע דבר או שניים מתנגד), ביטחון = מלחמה. הגאווה שלנו לא תבוא משיפור תשתיות ובניית תרבות ספורט וספורטאים לאולימפיאדות הבאות, הגאווה במדינה שלא משקיעה בספורט לא תבוא מהספורט. בניגוד לזו של הבריטים, הגאווה שלנו תבוא מהצבא. נכבוש את טהרן ואז יידע כל העולם שגם לנו יש מדליית זהב.

הכתוב הנו טור דעה