לא נפלתי מהכיסא כשראיתי את בני לוד עולה ליתרון של 0:3 על האין קבוצה של מכבי אחי נצרת שפשוט לא הופיעה למשחק הזה. כל השבוע היו דיבורים סביב המשחק הזה, כשבעקבות הדיבורים הללו השחקנים של נצרת היו יכולים להתאמץ קצת יותר למרות שהמשחק הזה לא חשוב להם.
מספיק היה לראות את השער השלישי של לוד כדי להבין את גודל האבסורד. שחקן פשוט מוסר ליריב כשבהמשך המהלך הזה שחקן של לוד עובר בין שניים של נצרת שלא מנסים אפילו להפריע לו ואז אבו ענזה נכנס לרחבה, מסתובב כמה שהוא רוצה בלי שאף שחקן ייגע בו וכובש.
ינון ברדה מוסר לעצמו, פורץ באגף בלי שאף שחקן אפילו מנסה להפריע. מריח לא טוב? מסריח אפילו. כל כך מסריח שבזמן שרעננה והפועל ירושלים הקשו על היריבות שלהן, בני לוד לא רק מקבלת עזרה מ"יריבים" אלא מקבלת אפשרות לשפר את הפרש השערים שלה. יש הרגשה ששחקני נצרת לא בדיוק יצאו מגדרם כדי לנצח את המשחק הזה וזאת בלשון המעטה.
 |
| מוראד אבו ענזה חוגג בקלות רבה מדי (עמית מצפה) |
|
| |
פשוט שאפו להפועל רעננה. למרות ההפסד, התצוגה הספורטיבית של הקבוצה הזאת היא לא משהו של מה בכך. כנראה שזה לא משנה מי המאמן ומי השחקנים שמשחקים במועדון הזה, זו רוח המועדון שמניעה את כולם.
רמת גן? אין ראוי מקרלוס צ'אקנה להבקיע את השער המכריע שהעלה את רמת גן למשחק המבחן כי הוא עבר שנה קשה מאוד במהלכה איבד את בנו, איגור. מגיע גם כל הכבוד להפועל ירושלים על המלחמה ועל הרצון מול הרצליה שהייתה כל כך צריכה את הנקודות.
כמו שכתב יקיר שינה "יש אלוהים בשמיים" ושתי הקבוצות הללו חייבות לאמת את האמרה הזאת ולכפר על אירועי הזוועה של וינטר כשהראויה יותר תעלה לליגת העל.
הכתוב הינו טור דעה