הדרבי העצוב מכולם

זהו סיפורו של אבי, רואה חשבון בן 59, אוהד שרוף של הפועל תל אביב. הלילה הוא ישן כמו תינוק. את חולצת המזל שלו הוא השאיר בכביסה, כי לא צריך לייבש אותה במהירות מהמשחק נגד בני לוד. את התחתונים המתפוררים שהוא לא מחליף כבר שנים הוא לא חיזק בתפרים והוא אפילו הסכים שאשתו תזמין את ההורים שלה לארוחת בוקר. יאללה, שיהיה.

זהו סיפורו של אריה, עורך דין בן 57, אוהד שרוף של מכבי תל אביב. הלילה הוא לא הסתכל על השעון כל שניה. את הסיבוב הקבוע סביב העץ בבלומפילד הוא לא עשה, על שתי הקפיצות על רגל ימין לפני יציאה למשחק חשוב הוא ויתר ומבחינתו רק שיגידו לו בסיום כמה נגמר.

זהו סיפורו העצוב של הכדורגל הישראלי באחד הערבים הכי עגומים שלו מאז שהוא הוקם.

מה ביקשו שני האוהדים הללו לעשות בשבת השמשית שעברה עלינו? להתעורר בזיעה קרה מכיוון שהם הפסידו עוד דרבי בחלום, לשבת לבושים באדום ובצהוב בחרדה בסלון ביתם עם מבטים חטופים לשעון שמסרב להתקדם, לעמוד בפקקים בדרך לבלומפילד, לחפש חניה נטולת סכנות מפקחי עיריית תל אביב, וכן: להתרגש כאילו זאת הפעם הראשונה.

ייני ואורמוש. את ה-´אוווו´ של הקהל המאוכזב על האיבוד לא שמענו (יוסי ציפקיס)

כי מכמה משחקים באמת יש לאבי ולאריה להתרגש? דרבי, אולי מפגש עם מכבי חיפה וביקור בטדי וזהו. הם אלו שמשלמים סכומים לא הגיונים עבור מנוי, קונים סמארטפונים כי הכי כיף לראות שידור חוזר לספק נבדל בזמן שהם באצטדיון, רוכשים מנוי לעיתון רק כדי לראות את כותרות יום ראשון והם אלו שמצאו עצמם ללא האהבה הגדולה ביותר שלהם בערב הזה.

דייני בית הדין, אלו שתפקידם לחנך וללמד, הפכו לשולפים ומענישים ובכך מנעו מאלפים כמו אותם שני אוהדים ותיקים להתרגש ממה שעוד נשאר מהכדורגל הישראלי. אלו שיושבים ומתפרנסים מהענף הנסדק שלנו לקחו את אחד משורשיו החזקים ביותר, הדרבי התל אביבי, וגדעו אותו בשליפה חסרת פרופורציות. הם השאירו את המשוגעים שעוד מאמינים בספורט הזה נטולי האהבה שלהם.

אף אחד לא הופך את המתפרעים לצדיקים, כי ההתנהגות שלהם בדרבי הקודם הייתה גועלית וחסרת היגיון, אבל ממוסד שיפוטי אפשר לדרוש לחנך ולא להעניש. ללמד ולא להרביץ. רק חבל שאלו שמקבלים החלטות כנראה מעולם לא הריחו את הדשא הירוק של בלומפילד.

מה יצא לדיינים מהעונש החמור? אבי כנראה לא ירכוש מנוי לעונה הבאה כי פשוט לא שווה לו. אריה כבר מזמן נענש כאוהד מכבי משום שכמה טיפשים שרים שירים גזעניים. והדיניים? יזמינו את ראשי הקבוצות לדייט השבועי ביום רביעי בבית הדין ויענישו: לא בשביל לחנך, אלא בשביל להראות שהם צודקים, אבל ספק אם חכמים. אם תשאלו אותם כמה נגמר הדרבי, הם לא יידעו. מי הודח מדה וויס? יש יותר סיכוי.

פונצ´ץ מול איגייבור. צופים מהצד: סדרנים ללא עבודה ודור מיכה (יוסי ציפקיס)

אבי ואריה אוהבים את הכדורגל הישראלי: הם לא מתרגשים מבארסה כמו משער של עמאשה, לא קופצים בגול של רונאלדו כמו בגול של תמוז ולא מחסירים פעימה מוולה של רוני כמו מזה של עטר. הערב היה יום עצוב, כי במקום להתרגש הם ישבו בבית ושמעו את הזבובים מזמזמים בבלומפילד.

העצבות הכללית לא נובעת מכך שאין מתח בליגה שלנו או מכך שחצי ליגה לא מסוגלת לעניין 3,000 אוהדים בשבת כל כך יפה. לא מכיוון שהנבחרת שלנו נכשלת או שכל הכישרונות בורחים מפה. כי הערב בית הדין לקח למאות אלפים את שמחת החיים של "בוקר של דרבי", הרגשה שהם לא יבינו בחיים כנראה, כי הם לא היו שם. את מי מעניין כדורגל ישראלי? אה, כן. רק את האוהדים שנשארו בבית ולא הבינו למה הם לא יכולים לבוא ולראות את הכדורגל המסורבל וחסר הברק שהם כל כך אוהבים.

הכתוב הינו טור דעה.