הקשר בין המחאה לכשלון בספורט

למול הכישלונות הנוכחים והמתמשכים של נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, שאלו עצמכם מתי היתה כאן הצלחה ספורטיבית אמיתית של ישראלים. גל פרידמן, שחר צוברי, יעל ארד, גל פרידמן ועוד - הם ההצלחות שלנו בספורט בעשורים האחרונים. ומה המשותף לכולם? מעבר לכך שאמנם מדובר בענפי נישה, המכנה המשותף הברור הוא שכולם אינדיבידואלים. אין קבוצות, זהו אוסף של ספורטאי על שתלויים בעיקר בעצמם ובכשרונם הייחודי.

לכאורה, זה היה אמור להיות הפוך. כאשר יש נחיתות פיזית ניתן היה לצפות שיהיה פיצוי בצורה של יכולת צוות מופלאה. אך זה לא כך. סוף השבוע האחרון של נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל הדגים זאת בצורה מוחשית – העברת כדור צולעת, קושי לחבר שני פאסים, התמהמהות בשחרור הכדור, היעדר שיטת משחק נראית לעין. ומעל הכול - יש תחושה שפוטנציאל השחקנים לא ממש מתממש לכדי תלכיד קבוצתי אחד.

פעם נבחרת ישראל בכדורסל הגיעה להישגים יוצאי דופן במונחים של היום. התלכיד והכשרון ייצר את זה. ומה עכשיו?

יעל ארד. ההצלחה הגיעה בענפים אינדיבידואלים (קובי אליהו)

אז נכון שההצלחות שצוינו בהתחלה הינם בענפי נישה, אבל תזכירו לי הצלחה יוצאת דופן בענפי נישה קבוצתיים? כדורעף? כדוריד? כדורמים? משהו?

מדוע במדינה בה יש באופן כללי נחיתות פיזית לעומת עמים אחרים ההישגים היחידים הם מהענפים האישיים ולא מענפים צוותים בהם ה"ביחד" יכול לכסות ולפצות על כך?

המעניין הוא שהנושא רלוונטי ולא רק בספורט. פעם היינו חזקים כקולקטיב עם הדוגמא של הקיבוצים שנתפסו כפלא עולמי. היום הפרט במרכז. המחאה החברתית הנה תוצאה ישירה של ניכור, פערים חברתיים בלתי נסבלים, קפיטליזם חזירי, תחרות הרסנית, התבדלות של תתי קבוצות בחברה הישראלית בתוך עצמם ועוד. התחושה היא שכחברה אנחנו הולכים ומאבדים את זה.

תסתכלו על מקומות העבודה שלכם. תראו את הכישרון המתפרץ של חבריכם לעבודה, היצירתיות, החכמה, הרצון העז להצליח, הנכונות להשקיע. מי מכם שעובד בארגונים גלובאליים או חשוף ליכולות של אחרים בעולם יודע להעריך את התבונה, המעוף והאנרגיה שיש לנו כישראלים להציע.

בורשטיין ונעימי מאוכזבים. בענפי ספורט קבוצתיים, הכשלון גדול (שי לוי)

אבל הקושי מתחיל כאשר צריך לעבוד ביחד, לשתף פעולה עם האחר, להוביל להישגים כאשר יש מספר גורמים תלויים שצריכים לעבוד ביחד. לדוגמא, אחד הקשיים שמציינים אנשי עסקים מחו"ל שעובדים עם ישראלים היא התחושה המעיקה שישראלי ינסה לנצח אותך ולא יהיה נכון לגישה אמיתית של win win.

הפכנו לחברה של אוסף פרטים המתקשים לעבוד ביחד. בספורט הקבוצתי זה מייצר בעיה של יצירת תלכיד. במדינה זה עלול להוות איום של ממש על הדמוקרטיה שלנו.

בבסיסנו אנחנו מאוד חברותיים, מחפשים את הביחד, מסתובבים בדרום אמריקה בחבורות של ישראלים, קשורים זה בזה. ואולי אנחנו עדים לתהליך של שינוי בו עוברים מקיצוניות אחת לשניה, עד שמוצאים את האיזון הבריא. המפגן המרשים של המחאה החברתית מלמדת אותנו שאנחנו רוצים לחזור למקום סולידרי יותר, ביחד. גם בספורט התחושה שמשהו בסיסי צריך להשתנות. ימים יגידו.