בכל הדיון המלומד על איתי שכטר האומלל, שמוחזק בארץ בניגוד לרצונו ושאנשים רעים מונעים את התקדמותו למחוזות האושר באירופה, נשכח מושג אחד, שכנראה יצא כאן מן האופנה: טובת הקבוצה קוראים לזה.
איתי שכטר הוא שחקן ענק, בחור מקסים, ובזמן הקצר שלו בהפועל הוא גם פיתח נשמה אדומה ענקית. יש לי כבוד גדול והערכה גדולה אליו ולאופן שבו התבגר והתגבר על משובות נעורים והפך לחלוץ הכי טוב בישראל.
אבל עם כל הכבוד לשכטר, יש עניין אחד שהוא חשוב יותר משכטר וחשוב יותר מכל אחד משחקני האלופה: טובת הקבוצה. הפועל תל אביב, השם, המועדון, האוהדים והמורשת חשובים יותר מהצלחתם האישית של כל אחד מהשחקנים. שחקנים באים ושחקנים הולכים. המועדון עומד לעולם ועד.
 |
| איתי שכטר. מסכן, כולם רעים אליו (דרור עינב) |
|
| |
אם הפועל תל אביב חושבת שהיא חייבת את איתי שכטר איתה גם בארבעת החודשים הקרובים, החשיבה הזו חשובה יותר מאשר כל המניפולציות, הטענות והתלונות שמשמיע סוכנו של השחקן. אם הפועל תל אביב מחליטה שכרגע זכיה באליפות נוספת חשובה יותר מעוד כמה דולרים בחשבונם של שכטר וסוכנו, ההחלטה הזו גוברת על כל שיקול אחר.
מי שעוקב אחרי הידיעות בעניינו של שכטר בשבוע האחרון, יכול באמת לחשוב שהאיש נחטף בידי כנופיה חמושה. הרצון של מישהו לגזור קופון ומהר, גרם לכולם לאבד פרופורציות. אפשר לחשוב שקייבו והצעותיה הם ההזדמנות האחרונה של שכטר לשחק בחו"ל, אפשר לחשוב שברצלונה וגוראדיולה מחכים בקוצר רוח בשדה התעופה לנחיתתו של הכוכב.
 |
| גווארדיולה. ימשיך לחכות לשכטר (רויטרס) |
|
| |
שכטר נמצא בתחילת דרכו המקצועית. אם רוצים אותו עכשיו באטליה או באנגליה, אין סיבה שהרצון הזה יחלוף בחודש מאי. הסיכון ששכטר יאבד את סיכוייו לשחק באירופה אם יחכה עוד ארבעה חודשים, בטל בשישים לעומת הסיכון הבלתי סביר בעליל שתיקח הנהלת הפועל אם תוותר עליו. במשוואה שבה מצד אחד נמצאת אליפות נוספת ובצד שני דחיית סיפוקים קצרה של שחקן וסוכן, הסיכוי לאליפות מנצח.
הראל וטביב (שניהם ביחד ובעיקר לחוד), לא צריכים לגמגם מול המתקפה של רונן קצב. שילמדו מיענקלה שחר. כשהוא מסרב לשחרר שחקן שחשוב לו, הוא אומר את זה בהיר, תקיף ונחרץ. לא משחרר וזהו. קצב יגמור את החודש גם בלי העסקה הזו, שכטר ישחק באירופה גם אם יחכה עוד קצת.
 |
| רונן קצב. סוכנו של שכטר מנסה להוציא אותו לאירופה (קובי אליהו) |
|
| |
בכל המהומה הזו, קשה שלא להבחין במה שבאמת חושב השחקן עצמו. שכטר (שלא כמו דה סילבה) ממש לא ממהר ולא נלהב. הוא רוצה לסיים את העונה בהפועל, גם כי היא יקרה לליבו וגם כי הוא בוגר מספיק להבין שמעברים מהירים מדי לאירופה מעשירים אולי את חשבון הבנק, אבל מדללים את האנרגיה ואת שמחת החיים, שאצל שכטר היא מרכיב חשוב לא פחות מהכשרון.
שכטר יקבל באביב הקרוב הצעות טובות יותר מאלה של קייבו. גם הסוכן החרוץ והנחרץ יודע את זה. והכי חשוב, מעולם לא חיכיתי כל כך לחודש פברואר, לסגירתו של חלון ההעברות המנדנד. נדמה לי שגם שכטר עצמו מחכה כבר לחזור לכותרות בהקשרים של הבקעה ולא של חילוץ, של גולים ולא רק של דולרים.