כורתים את ענף הכדורסל

באחת ממשמרות הבוקר, הסב העורך הראשי את תשומת ליבי לידיעה מרעישה שהתפרסמה בתקשורת העולמית. נשיא פיפ"א, ספ בלאטר החליט לצרף את אירלנד כנבחרת ה-33 במונדיאל בעקבות נגיעת היד הברורה של תיירי הנרי במשחק המכריע על ההעפלה. אלא שעוד לפני שהספקנו לעכל את הידיעה, נזכרנו כי התאריך הוא האחד באפריל והבנו שמדובר בלא יותר ממתיחה מוצלחת. גם כשכתבת הכדורסל החרוצה שלנו שלחה אמש למערכת את הידיעה על הגדלת היורובאסקט הקרוב מ-16 ל-24 נבחרות, חשתי צורך, למרות החום הכבד, לבדוק האם אנחנו באמת בתחילת ספטמבר או שמא נעתי בזמן לתחילת אפריל.

ספ בלאטר. בכדורגל דבר כזה לא היה קורה (GettyImages)

אינני חש צורך לשכנע אתכם שכדורסל הוא ספורט נפלא, שמסוגל לספק דרמה מהסוג שהציפורניים שלי הכי חוששות ממנו. אך למרות אהבתי לענף, לא טרחתי עד כה לראות ולו משחק אחד במונדובאסקט, מה שאמור להיות אירוע השיא העולמי של כדורסל הנבחרות. כשאני שואל את עצמי למה? אינני מפנה אצבע מאשימה כלפי הירידה באיכות המשחק, אלא בעיקר כלפי הגוף המושל בו שנראה כי מנסה לעשות כל מאמץ אפשרי לכרות את הענף עליו הוא יושב.

איך יכול להיות שאליפות העולם בכדורסל נערכת במקביל לשלב המכריע של מוקדמות אליפות אירופה? מה בדיוק אמור לגרום לי להתעניין באליפות הזו בזמן שנבחרתי הלאומית נאבקת במונטנגרו על כרטיס ליורובאסקט? (למרות שבדיעבד היא לא נאבקה על כלום). מדוע הטורניר מאורגן בצורה כזו שבה 12 משחקים משוחקים מדי יום בשלב הבתים? כשפיב"א מתעקשת להפוך את טורניר הדגל שלה לכה איזוטרי, אין סיבה להתפלא שנבחרת ארצות הברית שאמורה לספק את מירב העניין, עושה טובה שהיא שולחת את קווין דוראנט ודריק רוז על תקן הכוכבים. לברון, ווייד ובראיינט נשארו כמובן בבית, ולא במקרה השמטתי מהמשפט את המילה "לצפות".

דוראנט. הבחור נשלח למילואים בטורקיה בזמן שוייד ולברון חמקו (רויטרס)

אך סיבוב ההופעות של פיב"א והתעויוט לא החל רק בקיץ האחרון אלא כבר בפיצולי המפעלים האירופים בתחילת העשור הקודם, כשלפתע התבשרנו שיש שני מפעלים בכירים, הסופרוליג והיורוליג, מי מבין הזוכות בהם היא אלופת אירופה? תלוי בעיניי המתבונן. ואם זה לא הספיק, אז חוט השדרה של פיב"א קרס לחלוטין כשהיורוליג, ליגה פרטית אשר רשאית להחתים קבוצות על חוזי השתתפות בלי קשר להישגיהן בליגות המקומיות, הפכה למפעל האירופי הבכיר והבלעדי. פיב"א כמובן הוסיפה חטא על פשע, והציגה ליבשת מפעלים אירופים איזוטריים לחלוטין משל עצמה (מי אמר גביע האתגר?). אם בכדורגל, ענף פופולארי יותר מהכדורסל באירופה לאין ערוך, הבינו ששני מפעלים אירופים הם די והותר וביטלו את גביע אירופה למחזיקות והאינטרטוטו, מדוע בפיב"א משוכנעים שדווקא הכדורסל זקוק לשלושה מפעלים?

מכבי חוגגת סופרוליג בזמן שבולוניה חגגה יורוליג. מי אלופת אירופה? (רויטרס)

אם כבר בכדורגל עסקינן, נסו לחשוב על סיטואציה דומה שבה לאחר טורניר מוקדמות היורו הקרוב, תודיע אופ"א על צירוף של שמונה נבחרות נוספות לטורניר. ברור שהדבר נשמע לא מציאותי בעליל, אך לו היה קורה דבר שכזה, הרי שהוא היה גורם לרעידת אדמה בכדורגל האירופי ולגל של ביקורת עוינת כלפי אופ"א. הסיפור העצוב ביותר בפארסת הגדלת היורובאסקט הוא שנראה כי פיב"א הפכה את הכדורסל האירופי למוצר כל כך נחות ולא אטרקטיבי שגם החלטה הזויה שכזו כבר מתקבלת ביבשת הישנה באדישות יחסית. אפילו בתקשורת הספורט באיטליה, מדינה שהרוויחה מן ההפקר ועלתה לאליפות בעקבות ההחלטה, לא זכתה הידיעה לתהודה גדולה מדי או ייצוג בכותרת הראשית. גם כשבישרתי לחבריי במשמרת על הידיעה, למרות ההלם המיידי שלי, אף אחד אחר לא היה המום. התגובה האינסטנקטיבית היתה צחקוק המלווה בפליטה לחלל האוויר: "שוב פעם פיב"א ההזויים האלה?".

בזכות פיב"א פטאנק עוד יהיה יותר מעניין (GettyImages)

בפיב"א יכולים להיות רגועים ולהמשיך להרוג להנאתם את אחד הענפים הקבוצתיים הפופולאריים בעולם. בקצב הזה גם ידיעה עתידית על הגדלת מספר הבוסמנים המותרים בקבוצת פטאנק תעשה יותר רעש.

הכתוב הינו טור דעה