תנו לנו הצגה

עונה חדשה נפתחת בליגת העל ולא הרבה השתנה. שוב הגיע גביר בעל כיסים רחבים, החליט שהשחקן הישראלי זה משהו ששווה להשקיע בו ונתן משכורות מנופחות לכולם.

שוב נקבל 2-3 קבוצות ראויות ועוד הרבה שייאבקו רק כדי לסיים את העונה בצורה ראויה ולא להתבזות, שוב נקבל ניצחונות של 1:7 ו-0:6 בגלל ההבדלים הגדולים שיצרה הליגה של אבי לוזון.

שוב נבכה על חוסר הספורטיביות של הקיזוז ועל היכולת של הקבוצות שממש לא שווה את המחיר הגבוה שאנחנו משלמים כדי להיכנס לאצטדיונים. שוב ייזרקו מאמנים בבעיטה בלי שום הצדקה ומאמנים פחות טובים, בדרך כלל, ייכנסו לתפקיד שלהם ויבטיחו הרים וגבעות.

שוב השופטים יטעו ואנחנו נקטול אותם ולא נבין למה הרמה של השופטים כל כך ירודה ושוב קבוצה תזכה באליפות, אך אנחנו נגיד לעצמנו שהיא היתה הכי פחות גרועה מכולן.

אז  נשאלת השאלה, למה בכלל לראות את הליגה הזו? עד לא מזמן לא היתה לי תשובה. בכל זאת, נדמה שכבר ראינו הכל בעונה שעברה, בייחוד עם הסיום הדרמטי של הליגה.

שכטר. לשחקנים כמוהו אנחנו מחכים (רועי גלדסטון)

אבל אז הגיע אותו רגע באצטדיון רד בול בזלצבורג ונדלקה לי הנורה. רק בכדורגל הישראלי יכול לגדול איתי שכטר כזה. שממש לא אכפת לו שמדובר בליגת האלופות, אצטדיון מלא אוסטרים ואחד הרגעים המכריעים שלה העונה, הוא ישלוף את הכיפה, ולא משנה מה.

שכטר הוא הכדורגל הישראלי לטוב ולרע. מצד אחד, כישרון מיוחד במינו, ששם בכיס הרבה שחקנים אחרים באירופה, מצד שני, אופי צבעוני שמתייג אותו קצת כבחור לא רציני ולא משקיען, למרות שהוא בכלל לא כזה.

אבל שכטר מבין את מה שאצן 100 המטרים, אוסיין בולט, הבין מזמן. כדורגל הוא קודם כל הצגה לצופים ואחר כך מקום העבודה שלו, כי בלי הקהל, הוא לא היה מקבל את המיליונים שהוא מקבל היום. אז תמשיך לתת לנו שואו, איתי, כי בגלל שחקנים כמוך, אנחנו יכולים מצפים בכיליון עיניים לפתיחת ליגת העל.