אני מאוד אוהב את אלון חזן ויוסי בניון ויודע שהכוונות שלהם להצעיד את הנבחרת קדימה הן כנות, אבל כפרשן אני צריך לפרש את מה שאני רואה כאן ועכשיו. היום ראינו נבחרת ישראל חלשה מאוד, ששיחקה כדורגל ילדותי וחסר מעוף.
ניסיתי להבין מה היו הכוונות במערך, בהרכב ובשיטה ולא הצלחתי. נראינו רע מאוד בצד ההגנתי – בעיקר בסגירות של דורון ליידנר ואלי דסה בשערים. דברים כאלה לא יכולים לקרות ברמות האלו.
אם ויתרו על משחק ההתקפה – שם לא היינו קיימים – היו צריכים לפחות לשחק טוב בהגנה וזה לא קרה. הנבחרת לא ניסתה להניע את הכדור מאחור, לא הצליחה לעצור כדורים, לא הצליחה לחלץ כדורים וזה היה נראה רע בכל הפרמטרים.
הדבר הכי טוב שאפשר לקחת מהיום זה את התיקו של קוסובו מול אנדורה. הנבחרת השווייצרית הרבה יותר טובה, ראינו את האירגון והסדר שלהם ואפשר רק לשמוח מאיבוד שתי הנקודות של קוסובו.
הדבר החיובי היחיד שאפשר לקחת הוא שנבחרת שווייץ נמצאת ברמה אחרת מהבית וכנראה תנצח את כולם, ככה שישראל נמצאת ב”חברה טובה”. הנבחרת תימדד במשחקים הישירים מול קוסובו ורומניה, היריבות הישירות על ההעפלה, ושם היא תצטרך להשיג את הנקודות.
ברגעים מסוימים היה נדמה שאני רואה נבחרת ישראלית שמשחקת פעם ראשונה כדורגל אירופי. הצוות המקצועי חייב למצוא את האיזון בין החבר’ה היותר מבוגרים בנבחרת לחבר’ה הצעירים. אין שום היררכיה בנבחרת. מנור סולומון שאמור להנהיג את הנבחרת היה מאכזב מאוד. המון פעולות בלי מחשבה שלא תרמו למשחק.
בתור אחד שאוהב את הנבחרת והיה בה הרבה מאוד שנים, אני יודע שחשוב לזכור שיש עוד שמונה משחקים שאפשר לשנות בהם הרבה. צריכים לחשוב על ערן זהבי, מוחמד אבו פאני ומונאס דאבור להמשך, שחקנים שתרמו הרבה לנבחרת ויכולים עוד לתרום.
כמובן שהדרך עוד ארוכה ואפשר לשנות את הכל, אבל עם כדורגל כמו שראינו אי אפשר למלא אצטדיונים. למרות הכל, יש עוד זמן לשינוי שחייב לקרות ואפשר לעשות את הצעדים כדי להגיע – סוף סוף – לטורניר גדול.