פעם אחת בלבד יצא לי לשוחח קצרות עם ביברס נאתכו, אבל כשחקן, עקבתי אחריו בדקדקנות ומאוד התרשמתי מדרכו רצופת ההישגים במהלך קריירה אישית וקבוצתית מופלאה. מה שעשה בישראל תחת הדרכתו של אלי גוטמן בהפועל תל אביב היה כמעט בלתי נתפס.
קשר צעיר ושקט השתלט על אחת מעמדות המפתח בכדורגל המודרני, יצק דפוסים חדשים וחדשניים כקשר האחראי על התקפות המעבר תוך שהוא מפגין גם מנהיגות וגם אינטליגנציה עילאית. כשעזב את הכדורגל הישראלי, לא נרתע הצעיר מכפר קמא לכבוש יעדים מאתגרים ברוסיה, להוביל גם שם ולהפוך למנהיג קונסנזואלי מדהים, ולימים הפך לקפטן נבחרת ישראל.
אכן, בחור כארז עם תפקיד פורץ דרך ומעורר השראה. אז מדוע, לעזאזל, ביברס המיוחד והמצליחן שכל מי שאימן אותו גמר עליו את ההלל, מדוע הבחור הצ’רקסי הזה סופג בשנים האחרונות ביקורות צורבות וצולבות מכל הכיוונים?! בישראל, ואנחנו, מה לעשות, “לבאנט”, אנחנו שבויי הוויזואלי ואיננו מקדישים די מחשבה לשיטין, ללא נראה לעין הבלתי מזוינת!
ביברס הוא איש הקבוצה והנבחרת, תמיד מקריב את עצמו למען הקולקטיב, עובד קשה, באפרוריות, בהשקעה ובהתמדה ולפיכך לא קוצר תשבחות ויתרה מכך הופך לשק חבטות! לא נעים, אבל ישנה תחושה שציבור הכדורגל בישראל (חלקו) פיתח עם הזמן באופן תוך עורקי ואולי אף בלתי מודע, יחס גזעני כלפיו.
גם צ׳רקסי ומוסלמי, גם קפטן וגם לא מבריק, זה כבר יותר מדי. איך תסבירו, איפוא, שאף מאמן כמעט בעשור האחרון לא ויתר עליו וכולם ראו בו מנהיג וטאלנט חשוב ביותר. אני ורבים וטובים הן בישראל והן ברחבי היבשת הסמוכה גאים בביברס, איש אשכולות שכנגד כל הסיכויים הפך לדמות הכי מרתקת בדברי הימים של הכדורגל הישראל. הערב הוא שוב יוביל שיירת לוחמים מול צ׳כיה! התרומה הסגולית שלו לא תסולא בפז! בהצלחה ביברס.