הרצוג החזיר אחורה, לא מוציא את המינימום

ה-3:1 של נבחרת ישראל לאוסטריה הערב (חמישי) בווינה העמיד את הכדורגל שלנו מול עוד צומת דרכים משמעותית ומכרעת. בפעם המי יודע כמה הגענו למשחק מול האוסטרים מהמקום החמישי והמאכזב בבית  7 של מוקדמות היורו, כשעל הנייר ועל הדשא כבר חשנו על בשרנו שזה באמת אפשרי, שזה יהיה פספוס אדיר אם לא נתמודד באופן רציני וצמוד לפחות על המקום השני מול יריבות שאנחנו אולי לא יותר טובים מהן, אבל לבטח לא פחות טובים.

ולכן, המיקום שלנו בטבלת הבית כרגע וכמובן חוסר היציבות שמאפיין אותנו לאורך כל הקמפיין הוא די מאכזב, עוד לפני שריקת הפתיחה. תחילת המשחק הייתה הססנית מאוד מבחינתנו עם קצב משחק נמוך, קישור רך מידי ולא אגרסיבי ובלי אפקט של פיזיות, דבר שמתבקש במעמדים הללו. בנוסף, לא ראינו שום אפקט של הנעת כדור מבחינה התקפית ומה דווקא כן ראינו היה מרכז הגנה חדיר ולא מתואם שהמשיך להיות עקב האכילס שלנו, כמו לאורך הקמפיין כולו.

ההגה שוב הייתה עקב האכילס (רדאד ג'בארה)

נקודה שאנדי הרצוג לצערי לא הצליח לשדרג, אלא להפך, היא החוליה האחורית, שהפכה להיות נוקדת התורפה הבולטת בנבחרת ומתדרדרת ממשחק למשחק תחת הדרכתו של המאמן האוסטרי. לאורך המחצית הראשונה האפרורית זכינו להתקפה יחידה ואיכותית מצד ישראל עם כדור עומק של מונס דאבור לעבר ערן זהבי שהבקיע שער נפלא עם ביצוע מרשים שהעלה את ישראל ליתרון בניגוד למתרחש על כר הדשא. זהבי ממשיך לשמור על יציבות ומתעלה כל פעם מחדש, מה שקשה מאוד לומר על משחק ההגנה הקבוצתי של הנבחרת בכלל וחוליית ההגנה בפרט.

הנבחרת האוסטרית מבחינתי היא נבחרת בינונית במקרה הטוב, אך גם היא הבינה עד כמה אנחנו חדירים ולא מתואמים בחלק האחורי וניצלה טעות של חאתם עבד אלחמיד בשער השוויון לפני הירידה למחצית שנתן רוח גבית חזקה לאורחת, שפתחה היטב את המחצית השנייה מול נבחרת ישראלית נרפית ואיטית, ששוב ספגה שערים נאיביים, הפעם מסגירה רעה של עומרי בן הרוש וחוסר תשומת לב של שאר הבלמים, דבר לא ברור בהתחשב בעובדה שכששלושה בלמים משחקים במרכז ההגנה אמור להיות לנו יתרון מספרי אבל כאמור זה לא בא לידי ביטוי על כר הדשא אלא להפך.

ערן זהבי מאוכזב (רדאד ג'בארה)

מערך שלושת הבלמים כבר מזמן לא מצליח והרצוג לא מגיב בהתאם, הן בקביעת ההרכב הפותח ולבטח בניהול המשחק ושינויים מתבקשים על כר הדשא תוך כדי משחק שלצערי, לא מצליחים לבוא לידי ביטויי לאורך זמן. בנוסף, אין שום סימן מצד הרצוג ו-ווילי רוטנשטיינר ששינו משהו מבחינת המשמעת הטקטית ויתרה מכך, עושה רושם שהמצב התדרדר עוד יותר תחת הדרכתם ועלינו לעשות חושבים לעומק.

יש נתונים עובדתיים ברורים: אנחנו כרגע ממוקמים במקום החמישי בטבלה בבית שעל הנייר היינו מוכרחים להיאבק על מקומות 2-3, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. גם אחרי האכזבה הגדולה בסיום המשחק אני עדיין משוכנע שבקמפיין הזה אנחנו היינו צריכים וחייבים להיות במקום הרבה יותר גבוה ולהיראות הרבה יותר טוב על כר הדשא הן מבחינה הגנתית והן מבחינה התקפית.

טאלב טוואטחה מאוכזב (רדאד ג'בארה)

יש מי שינסו לצייר את הכישלון כאחריות בלעדית של השחקנים, שאמנם יש להם חלק, אבל בנקודת הזמן הזאת האשמה היא של הצוות האוסטרי שכשל בכל הפרמטרים הטקטיים והמנטליים בטח עד נקודת הזמן הנוכחית. כולם עושים הנחות לא ברורות לצוות הזר שלקח אותנו אחורה בזמן לתקופות חשוכות שרצינו לשכוח, אבל לצערי בקמפיין הזה הן חוזרות אלינו בפלשבאק. אין לי ספק שאפשר להוציא מסגל השחקנים שלנו הרבה הרבה יותר ממה שהרצוג הצליח להוציא עד היום, בסופו של תהליך נמדדים במבחן תוצאה בו הרצוג כמובן כשל אבל הכשל הגדול ביותר הוא שהמאמן לבטח לא מצליח להוציא את המקסימום משחקני הנבחרת. לצערי, הוא אפילו לא מצליח להוציא את המינימום, מה שמחזיר אותנו אחורנית בצעדי ענק.