סלובודן דראפיץ׳ ושי ברדה עושים צחוק מהעבודה. צר לי לומר זאת על שניים מהמכובדים בכדורגל הישראלי. סלובו הוא איש של דרך ארץ, נעים הליכות, עניו, מקצוען ובעל יושרה. את ברדה אני מכיר פחות, אך הוא אינטליגנט, רהוט ומשכיל. אבל איך לעזאזל תיאטרון האבסורד בכיכובם נמשך מבלי שהעניין יבוקר ומבלי שהבעלים יאמר את דברו? מה הרוטציה האינפנטילית הזו?
דראפיץ׳ מנהל את המחצית הראשונה וברדה את השנייה, שניהם אף הגדילו לעשות בשתי מחציות ההארכה בגמר הגביע, כאילו מדובר במתודולוגיה. תורת האימון נשענת בין השאר על אינטואיציה ולעיתים על אימפרוביזציה. תשאלו את שלמה שרף שבנה קריירת אימון מהמוצלחות בכדורגל הישראלי תוך הישענות על שני המרכיבים הללו.
נניח, שלזה היושב על הספסל הבליח רעיון, רעיון מכונן. מה, הוא ינצור זאת וימתין כמו ילד טוב לתורו? ראיתי את ברדה במהלך ההארכה לוחש לאוזנו של סלובו וזה כמעט הדף אותו לספסל (הקצנת הסצינה באחריות הכותב, ז. ב.).
אימון וניהול משחק כרוך, בין השאר, באסטרטגיה ובראיה מרחבית, שלא לדבר כמובן על טקטיקה. רק ראש אחד יכול לעשות זאת ולא שני ראשים! רק ראש אחד יכול לסנכרן במוחו את מכלול המוטיבים שהזכרתי. שניים עלולים רק לשבש, למרות שברור שהראש רשאי ואף חייב להתייעץ. אך המילה האחרונה שמורה אך ורק לו.
רוטציה בסוגיה הנדונה הזו היא רק לרועץ. יש בה תסמין של חוסר מנהיגות וחוסר אמונה, למרות שיש בצדה גם קולגיאליות והערכה הדדית. אלו בדיוק הסיבות שאין בעולם שני נשיאים או שני ראשי ממשלות למדינה אחת. אין שני רמטכ״לים המנהלים מלחמה ולכל היררכיה יש קודקוד. מספיק, איפוא, עם הפארסה, או אם תרצו, עם המסח׳רה הזו. שהרי גם משפט שלמה לא הצליח.
זהו קייס שאין לו תקדים בכדורגל העולמי. אמנם אנחנו אומת הסטארטאפ ואמנם אקזיט זהו טרנד ואנחנו אלופים בכך. אך זהו! די! מספיק! זה פשוט מגוחך!