יוסי בניון הוא ללא ספק שחקן ענק בכל מובן ובעיקר מבחינת יכולת, חכמת משחק ומעל הכול ווינריות. קצרה היריעה מלדבר על כל הצדדים החיוביים בו, אך הייתי רוצה להתמקד בשניים מהם.
האחד – לאמן אותו. הייתי מאמן שלו במשך שנתיים במכבי חיפה ובמשך ארבע שנים בנבחרת ישראל, וזו הייתה חוויה בלתי רגילה. מעבר ליכולתו, התשוקה, הרצון לנצח ולהצליח, גם מבחינה אישית וגם ברמה הקבוצתית – כל אלה היו ברמה הגבוהה ביותר (אפילו בשש בש, אבל לצערו לרוב אני ניצחתי).
השני – יוסי הוא אחד השחקנים הטובים בעולם ברגעי הכרעה. במכבי חיפה, בשתי האליפויות, הוא ניצח משחקים ברגעי הכרעה בדקות הסיום, ותמיד היה טוב במשחקים חשובים. שחקן של מאני-טיים.
היו לנו הרבה רגעים שמחים ויפים ביחד, שתי אליפויות במכבי חיפה, קמפיין הנבחרת שבו לא הפסדנו אף משחק במוקדמות המונדיאל ולא עלינו בגלל הפרש שערים, ובכל הזמן הזה יוסי היה שחקן דומיננטי ביותר, הבקיע שערים חשובים כשהיה צריך אותו, ובאופן כללי גילה יכולת נהדרת. לי אישית יש הרבה זיכרונות טובים ממנו. אני שמח שזכיתי לאמן שחקן כזה, שמעבר ליכולת, יש לו תשוקה אדירה למשחק שלא רואים כמוה.
לשמחתי, אימנתי אותו בהרבה משחקים גדולים, אבל יותר מכל זכור לי דווקא משחק מיוחד נגדו – חצי גמר ליגת האלופות ב-2008. אני מאמן של צ'לסי כידוע ויוסי משחק בליברפול. אנחנו מובילים 0:1 במשחק שיכול להביא אותנו לראשונה בהיסטוריה לגמר ליגת האלופות, משחקים מצוין, ואז יוסי, החניך שלי לשעבר, "בוגד בי" ומבשל שער בצורה גאונית לפרננדו טורס והם משווים ל-1:1 ושולחים אותנו להארכה.
זה היה רגע מיוחד שמעיד על יוסי יותר מכל. אני לא זוכר ישראלי אחר ששיחק במעמד כזה עם שלל כוכבים מהגדולים בעולם, ודווקא הישראלי הזה התעלה, שיחק מצוין ובישל שער. אחר כך רק אמרתי לו – חבל שזה היה נגדי.