זה איננו מניפסט וגם לא שיר הלל, אך מה שנגלה לנגד עיננו בחמישי בסמי עופר, היה יותר ממחזה סוריאליסטי. מסתבר, שהכדורגל מדגים אל מולנו את מה שרוב אזרחי המדינה מתכחשים אליו. כן רבותיי, נבחרת ישראל בכדורגל היא נבחרת דו-לאומית פר אקסלנס!!
שננו את השמות המעורבבים הן של היהודים והן של הערבים כדי שתקבלו הלכה למעשה, עם חוק הלאום או בלעדיו, נבחרת המורכבת משני שבטים כשלשניהם, חרף ההבדלים במוצא או באידאולוגיה, מטרה נשגבה משותפת אחת: לייצג את מדינת ישראל ולנצח. דור פרץ וביברס נאתכו (יהודי ומוסלמי), בירם כיאל ושרן ייני (ערבי ויהודי), טאלב טוואטחה ואלי דסה (ערבי, ישראלי, גרמני – אתיופי, ישראלי), בן שהר ומונס דאבור (באר שבעי ונצרתי), דיא סבע ואלירן עטר (יריבים בקבוצות, חברים בנבחרת).
דיא סבע (נעם מורנו)איזה פלורליזם מדהים והשראתי. אין כמו תנועת המציאות הזו כדי להוכיח שנועדנו לחיות יחדיו במדינה הזו ומן הדין שנייצר שותפויות אמיתיות המושתתות על כבוד הדדי, מכנים משותפים, סובלנות, הכלה או מטרה מאחדת. יום לפני המשחק בין ישראל לבין סקוטלנד פורסמו נישואיהם של לוסי אהריש הערבייה ובן זוגה היהודי צחי הלוי. נישואין אלה, הרעידו את אמות הסיפים של המדינה המקוטבת. הסערה הייתה כה גדולה, עד שבן תמותה מתייצב לו מול המראה ושואל: למה? למה לעזאזל?!
24 שעות כמעט אחרי כן באה המציאות וטפחה על פני השחקנים. אנחנו חיים יחדיו ועלינו להתעשת ולהכיר בכך שהחמישייה הערבית אומנם לא מלמלה את מילות ההמנון אך תשוקת הייצוג שלה פוגגה את הדילמה. הערבים מייצגים, גבירותיי ורבותיי, את נבחרת ישראל לא פחות מהיהודים. נא הכירו במורכבויות וצאו קדימה. מה בהיי-טק אין שיתוף פעולה? ובלואו-טק אין? בבנקים, בבתי החולים ואיפה לא.
דאבור חוגג עם פרץ (רדאד ג'בארה)הכדורגל, תמיד מקדים את כל מישורי החיים בארץ. הפעם, זו הייתה תעודת כבוד מרשימה מכיוון שתנאי הכניסה לנבחרת: מצויינות! כאן אין פרוטקציה, יש כישורים ויש אמונה. ובכל זאת, כמה דילמות:
1. מי הראשון שילחש לאוזנו של אנדי הרצוג או אולי לאוזנו של וילי רוטנשטיינר שיש יותר מדי ערבים בנבחרת שלהם?
2. מה יהיה אם בהרכב הראשון של הנבחרת, בעוד שנה נניח, יהיו שמונה ערבים? הרי הבריות ישאלו, מהו צביונה והאם זה בסדר?
3. מתי, שרת הספורט מירי רגב תתערב ותזדעק ותחליט שהנבחרת היא יהודית ודמוקרטית ולא פלורליסטית רב אתנית?
שרת הספורט מירי רגב (נעם מורנו)