בטור הקודם שלי התייחסתי לליגת העל, לחלון ההעברות ולמגמות השונות אשר קרו עם סיום הקיץ העמוס. הפעם, ארצה להתייחס לדבר שהיה קרוב ללבי במשך שש שנים, ולמען האמת, נשאר מאוד קרוב ללבי גם בימים אלה – הכדורגל הישראלי. כל עולם הכדורגל נמצא בימים אלה בפגרה הבינלאומית ונבחרת ישראל תתמודד בימים הקרובים נגד סקוטלנד ונגד אלבניה בליגת האומות. עבורי, זהו זמן טוב להתייחס לכל מה שהתרחש סביב הנבחרת וסביב ההתאחדות לכדורגל בתקופה האחרונה, אשר במרביתה הייתי כמובן במכבי תל אביב והתבוננתי על הדברים מבחוץ, כפי שאני עושה בימים אלה.
ראשית, אני מודע לכל הדיבורים שהיו סביב הליך המינוי של המנהל המקצועי לנבחרת ישראל. משום מה, המחשבה שנתקלתי בה יותר מכל, היא כי “לא הגיוני שבוחרים מנהל מקצועי, לפני שיש יו"ר להתאחדות”. בכנות, אני לא באמת מבין את הביקורת הזאת וגם לא מסכים איתה. אני לא חושב שיו"ר ההתאחדות צריך לקבל החלטות מקצועיות מלכתחילה. היותו של אותו אדם יושב ראש, לא אומרת שהוא בהכרח מכיר ומבין את הפרטים הטהורים של הכדורגל. לנהל מוסד ולקבל החלטות מקצועיות הקשורות בכדורגל, אלו דברים שונים לחלוטין.
איזי שרצקי לצידו של שינו זוארץ ביציע (רדאד ג'בארה)שינו זוארץ אמנם מגיע מהענף והוא נמצא בו שנים, אבל אני חושב שההליך במסגרתו נבחר וילי רוטנשטיינר, היה ההליך הנכון. הוקמה ועדה, אפשר להסכים או לא להסכים עם מי שהיה בה, אבל זה לא משנה, ההליך היה הגיוני. אני תמיד מדבר מנקודת מבט חיצונית, ודעתי היא שלא הייתה סיבה להמתין למינוי יו”ר להתאחדות מהסיבה הפשוטה שאת שינו זוארץ לא ישפטו על ההישגים על המגרש של נבחרת ישראל, אלא על התהליך שהכדורגל הישראלי כולו עובר ויעבור באופן כללי בתקופת כהונתו. התוצאות? את זה משאירים לאנשי המקצוע, לא ליושבי ראש. זוארץ לא יכול לעצור פנדל, הוא לא בוחר הרכבים או טקטיקה ולכן הוא לא דמות אשר שופטים. את רוטנשטיינר ואת אנדי הרצוג, תשפטו על התוצאות בדשא.
ההחלטה למנות מנהל מקצועי, מישהו שבונה תכנית עבודה לטווח הבינוני והארוך, היא הדבר הנכון לעשות. אני חושב שמדובר במינוי ראוי, ויש גם רעיון ראוי מאחורי המהלך הזה. הכדורגל הישראלי צריך ללמוד להסתכל גם על הטווח הבינוני והארוך. לא רק על הקצר. אני יודע שהרוב פה מאוד קצרי טווח במחשבתם, אבל הגע הזמן שהדברים ייעשו אחרת. צריך לשפוט את רוטנשטיינר על הבחירות שהוא לקח, על ההחלטות שקיבל ועל התכניות שהוא הביא עמו וצריך בעיקר לתת לזה את הזמן. אי אפשר כל ארבעה חודשים להתחיל תהליך מחדש, זה לא מצליח בשום מקום בעולם וזה לא יצליח גם בישראל.
רוטנשטיינר והרצוג (עמית קרקו)ואז מגיעים להליך בחירת המאמן. דעתי היא שאם בחרתם מנהל מקצועי, אזי שהוא מי שצריך לבחור את המאמן הבא. ההחלטה שלו הייתה ללכת על הרצוג ואחרי משחק אחד או שניים, אי אפשר, ואסור, לגבש דעה לגבי ההחלטה הזאת. הנבחרת הישראלית בקושי ניצחה משחקים בשנים האחרונות, אז הדרך של לשפוט את הרצוג כבר אחרי שני משחקיו הראשונים, שאחד מהם היה משחק ידידות בכלל, היא ממש לא הדרך הנכונה. אם כבר הוחלט ללכת לפי תכנית עבודה, אז יש לדבוק בה. זרים לומדים מהר מה הציפיות ממשחקי הבית ומה הציפיות ממשחקי החוץ, וצריך לתת להרצוג לפחות ללמוד את הנבחרת שלו ואת הציפיות ממנו, לפי שרצים לגבש דעה עליו.
יהיה זה מגוחך לגבש דעה או לשפוט מי מהם אחרי שניים או שלושה משחקים. מה יגידו במצב הזה בהולנד? הם לא העפילו לשני טורנירים גדולים ברצף, ואז הם עשו את השינויים, אבל לא כל ארבעה חודשים משנים דרך. לפעמים יש גם הבנה כי הדור הנוכחי צריך יותר זמן, ואולי הדור הנוכחי הוא לא ברמה של הדור הקודם. זה מחזור החיים בכדורגל וסבלנות תהיה מילת המפתח בכל מה שקשור לקדנציה של רוטנשטיינר ושל הרצוג.
שחקני נבחרת הולנד. האורנייה כמשל (רויטרס)מכאן, צריך לעבור לשרת הספורט של ישראל. מירי רגב חושבת יותר על פוליטיקה מאשר על ספורט. אף פעם לא הסכמתי עם זה שיש ערבוב של עניינים פוליטיים עם הספורט. ספורט זה עולם בפני עצמו והוא צריך שאנשים עם מנטליות שבאה מהענף, ינהלו אותו. רגב צריכה להתעסק לא באיפה משחקי נבחרת ייערכו, אלא על איך היא משפרת את הענף. צריך מבנה נכון, מתקני אימון נכונים, המדינה צריכה לעזור למועדוני כדורגל לבצע את ההשקעות הנכונות, כי הכדורגל הוא לא רק למקצוענים, אלא גם כדי להרחיק ילדים מהרחובות. לעזור לילדים שבאים מרקע סוציו-אקונומי נמוך להשתלב במסגרת. מטרתה של שרת הספורט היא לנסות ולייצר אקלים ספורטיבי. אי אפשר לבוא בדרישות מהשחקנים, כאשר לאורך השנים הצבתם עבורם סביבת עבודה לא נכונה. צריך קודם כל סביבה נכונה, ואז אפשר לדרוש תוצאות.
אני חושב ששרת הספורט, שמחזיקה במשרה מדינית, צריכה לרתום את המדינה ולסייע לכדורגל הישראלי ברמת המועדונים וברמת הנבחרות. הנה דוגמה שחשבתי עליה כבר כמה זמן, וזהו רק רעיון אחד – בכדורגל הישראלי יש בעיה מאוד מרכזית, והיא שמועדונים רבים נאלצים לשחק באותו המגרש. אבל מהבעיה הזאת, אפשר גם להפיק טוב ולייצר יתרונות. מה שאני חושב שרגב יכולה לעשות, הוא ללכת לפי המודל האנגלי. צריך לנתח את הכדורגל עד העצם, עד הפרט הכי קטן, והעובדה שיש על כל אצטדיון 2-3 ולפעמים 4 קבוצות, רק תעזור ליישום המודל. אפשר, כמו באנגליה, להשקיע במערכת ניתוח כדורגל כפי שהתקינו בפרמייר ליג בכל מגרש.
שרת הספורט מירי רגב (נעם מורנו)מדובר במערכת של שמונה מצלמות או יותר, תלוי בהשקעה הכספית, אשר מתקינים במגרשים, ויש חברות ניתוח אנליטי שיושבות ועוקבות ומכינות דו"חות מפורטים על הכל. עד הפרט האחרון. כך אפשר יהיה ללמוד ולנתח באמת, בצורה הכי מקצועית והכי מתקדמת, מה הכדורגל הישראלי עושה לא נכון, וגם מה הוא עושה נכון. המצלמות האלה יעקבו אחרי כל מסירה, כל תנועה, כל מהלך, המערכות האנליטיות ימדדו כמה כל שחקן עד לפרט הכי קטן שיש. ינתרו יכולות פיזיות, טקטיות. את הסגנון, את הפועלות הטובות ביחס לפעולות השליליות, עניינים של מהירות, טכניקה ובעצם הכל, עד העצם. כך, יוכלו בהתאחדות לכדורגל וגם מועדוני הכדורגל, להשתמש במערכות האלה בסיוע המדינה, כדי להבין מה בדיוק צריך לשפר ועל מה צריך לעבוד באופן ספציפי.
אחרי שעושים את כל אלה, ואחרי שיש את כל הנתונים, צריך להשוות אותם אל מול ליגות אחרות, מול ליגות העובדות עם אותן מערכות צילום ומחשב ואותם הפרמטרים, ואז להבין בדיוק איפה אתם עומדים. כך אפשר יהיה לעזור, וזוהי רק דרך אחת מבין רבות שקיימות, לרוטנשטיינר, הרצוג וכל השאר. כך אפשר יהיה ללמוד את שורש הבעיה כי לכדורגלן הישראלי יש כישרון. אין לכם בעיה של שחקנים מוכשרים. אבל כן, יש בעיות אחרות וצריך פעם אחת ולתמיד לנתח אותן, ללמוד אותן ואז לתקן אותן. צריך לעזור ולבנות סביבת ספורט בריאה. ללמד שחקני כדורגל איך להתמודד עם תקשורת, איך לעבוד עם סוכנים, צריך גם להעביר פה מסר להורים כי ברגע שיש סביבה נכונה סביב הילד והשחקן, הוא יוכל להתפתח בצורה הטובה ביותר. וכדי לעשות את זה צריך שהמדינה תסייע לכדורגל, וזהו התפקיד האמיתי של שרת הספורט.
שחקני נבחרת ישראל באימון (אחמד מוררה)ועכשיו לעניין הנבחרת בקמפיין הנוכחי. אני מבין שהשיח אחרי שני המשחקים הראשונים הוא סביב השיטה. תראו, אני נולדת לתוך ה-4:3:3. זו המשפחה שלי, זה הבית שלי, זה מה שלמדתי בנוער, זה מה שהחדירו לי לעצמות. זו שיטה שאפשר להזיז בה דברים חמישה מטרים לפה וחמישה מטרים לשם, אבל בסוף היא תמיד תהיה ה-4:3:3 שכולנו מכירים וגדלנו עליו. אני תמיד מגן על השיטה הזאת, ותמיד אהיה בעדה, כי אני מרגיש איתה בנוח. אבל, וזוהי נקודת המפתח – כדי לשחק בשיטה הזאת, צריך קודם כל לבדוק האם בכלל יש לך את השחקנים שיכולים לשחק אותה!
כדי לשחק 4:3:3, קודם כל, לפני הכל, צריך שני ווינגרים טובים (קשרי קו). מהירים, פיזיים, טובים באחד על אחד, דריבלרים, ממושמעים טקטית, שמסוגלים לחזור לאחור ולסגור הגנתית כשהנבחרת במגננה, שיודעים לעבור על הקו וגם יודעים לחתוך לאמצע. שיודעים למסור, וגם יודעים לשחרר בעיטה כשהם נכנסים עם הכדור מהאגף לרחבה. אבל אם אין לך את השחקנים האלה, אז אתה פשוט לא יכול לשחק 4:3:3. ואם מסתכלים עכשיו על נבחרת ישראל, איזה ווינגרים יש שעובדים על כל המגרש? שיודעים לעמוד מבחינה טקטית נכונה, שיש להם את המשמעת הטקטית שדורש התפקיד הזה, שניחנים ביכולות הפיזיות של התפקיד התובעני הזה? איזה ווינגר הוא גם דריבלר, גם מגביה טוב, גם בועט טוב, גם מהיר, גם ממושמע טקטית, גם יודע לשחק על הקו ולא רק לחתוך עם רגל הפוכה לאמצע, וגם כשיר? התשובה היא - שאין כרגע מישהו כזה.
ערן זהבי, תומר חמד ומונס דאבור באימון הנבחרת (איתי כהן)מנור סולומון פצוע, טל בן חיים פצוע, עידן ורד לא שיחק תקופה ארוכה ורק עכשיו חוזר לכושר שלו, אז מי נשאר? במילים אחרות, אין לכם כרגע את השחקנים שצריך בסגל הנבחרת כדי לשחק 4:3:3, זו המציאות. אז עכשיו צריך להסתכל על הסגל שיש, ועל שחקנים ישראליים שזמינים. ומה הדבר הבולט? יש לכם שלושה חלוצים אדירים – מונס דאבור, תומר חמד וערן זהבי. אף אחד מהשלושה האלה, לא יכול לשחק כ”ווינגר מדומה”. כולם מספרי 9. אז אם אין ווינגרים, והחלוצים הטובים שלכם הם חלוצי 9, חלוצי מטרה, מה עושים? נכון, התשובה היא שמשחקים במערך של שני חלוצי מטרה.
כעת על המאמן להחליט מהי השיטה בה הוא ישחק כשיש לו שני חלוצים. האם 4:4:2 או 5:3:2? כדי לשחק 4:4:2, אנחנו חוזרים לנקודה הקודמת. צריך קשרים שיכולים לשחק בצדדים, משהו שאין כרגע. אין מישהו כשיר שניחן ביכולות האלה, וכשהם יהיו כשירים אגב, אז אין בעיה לחזור ל-4:3:3 או 4:4:2, כי אז יהיה את החומר הנכון, אבל במצב הזה אין כרגע שחקנים לשים בצדדים שבמשחקים אירופאיים יוכלו לעמוד מול שחקנים עם תנאים אירופאיים, של משמעת, של טכניקה, של מהירות ובעיקר של פיזיות. כי במשחקים באירופה, ישראל תמיד תהיה נחותה בהחזקת הכדור, זו המציאות, ואין כרגע שחקנים בכדורגל הישראלי שיוכלו לשחק בעמדות האלה.
אפונסו טיירה מול אלי דסה (רדאד ג'בארה)אז צריך שיטה אחרת. מה עושים כשיש שניים-שלושה חלוצי 9 איכותיים, קשרי אמצע חזקים כמו בירם כיאל, ביברס נאתכו, דור פרץ וכדומה? שלא נדבר על מצב בו גם אלמוג כהן וניר ביטון כשירים? משחקים 5:3:2, כי יש לכם לא רק את השחקנים האלה, יש לכם גם (ווינגבאקים) שחקני קו אחורי ברמה מאוד טובה. בשמאל יש לכם את טאלב טוואטחה וכשהם כשירים אז את אופיר דוידזאדה ואורן ביטון. ובימין, יש לכם את אלי דסה ואת בן ביטון. מדובר בשחקנים עם יכולות פיזיות מעולות, שיכולים להיכנס לעמדות האלה בכנף. וכשאתה משחק עם שני חלוצים מבין חמד, דאבור וזהבי, הדבר הנכון לעשות יהיה להציב מאחוריהם קישור חזק, ולסייע להם דרך שחקני כנף, אתלטיים, שיודעים לרוץ עם הכדור, להיכנס ללא תנועה, וגם למסור כמו שצריך. ואלו דסה וטוואטחה בעיני.
כך שהדבר הנכון לעשות, יהיה לשחק עם שלושה בלמים, דסה וטוואטחה במצב הנוכחי כשחקני הכנף, שלושה קשרי אמצע ושני חלוצים. זהו המצב שלכם, אלו הם כרגע הכלים של הכדורגל הישראלי. מכאן עוברים לנושא המעורב, כי באמצע יש הרבה אופציות. אפשר לשים שחקנים שיודעים להגיע לרחבה, אפשר לשים שחקנים שטובים בהחזקת הכדור, אפשר לשים שחקנים שיודעים לאיים מרחוק, אפשר לשים שני קשרים אחוריים חזקים הגנתיים ומעליהם שחקן יצירתי יותר, אפשר לערבב, ויש לכם את האופציות לערבב, העניין הוא שכרגע עוד לא מצאו את הציוות הנכון, ואת זה המאמן יצטרך לעשות, אבל רעיונית – המחשבה שלו על מערך של שלושה בלמים, היא מחשבה נכונה.
בירם כיאל, טאלב טוואטחה ודיא סבע (אחמד מוררה)אגב, לשחק עם שלושה בלמים לא אומר שאתה משחק הגנתי. כי אם דסה וטוואטחה לצורך העניין יקבלו הוראה ללחוץ גבוה, יהיה מצב בו יש לכם יותר שחקנים בהתקפה. השינוי היחיד במערך של שלושה בלמים הוא שבמקום שיהיו שני בלמים שמכסים שטח של 60 מטרים, יהיו עכשיו שלושה שחקנים שעושים את זה. תאורטית, הדבר היחיד שאתה מייצר במעבר למערך הזה, הוא לייצר עמוד שדרה חזק יותר לקבוצה. אני לא מעריץ של שיטת שלושת הבלמים, אבל כשיש לך שחקנים שמתאימים למערך הזה יותר מאשר למערכים אחרים, אז צריך לשחק כך. במקרה של נבחרת ישראל, כל הכלים מסתדרים היטב אל הסיטואציה הזאת.
והתייחסות אחרונה להרצוג. גם אם תשחק עכשיו עם ארבעה שחקני הגנה בלבד ותפסיד, יבקרו אותך. בכדורגל, ובמיוחד בישראל, אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך. הכדורגל הישראלי מאוד מתוכנת לשפוט לפי התוצאה. אם תשחק רע ותנצח עם מקרן מקרית בדקה ה-90, ישמחו ויפארו. ככה זה. אני גם אוהב לנצח, אבל כשיש לך תכנית, אתה חייב להסתכל רחוק יותר מאשר על התוצאה הראשונה אשר השגת. תמיד יהיה לחץ, תמיד ילחצו עליו לשחק התקפי יותר וידחפו אותו לעבר ה-4:3:3, אבל זה לא יעבוד כשלא יהיו לו את השחקנים לכך. לפעמים זה בגלל פציעות, ולפעמים זה פשוט עניין של לנצל את מי שכרגע השחקנים הכי חזקים שלך, ובמקרה הזה אם החזקה של נבחרת ישראל היא החלוצים, הווינגבאקים ומגוון קשרי מרכז השדה, אז ההיגיון הוא להמשיך עם 5:3:2.
פפ גווארדיולה משחק הרבה עם שלישייה אחורית. נבחרת בלגיה שיחקה כך גם במונדיאל. מישהו מתלונן בפניהם על השיטה? חברים, זהו הכדורגל. אני בדעה שהמאמן צריך ללכת לפי הרעיון בו הוא מאמין. הוא צריך להקשיב למי שמייעץ לו ושהוא סומך עליו, אבל בסוף, תמיד ללכת עם הדעה שלו. שלא יקרא דעות אחרות ושלא ייתן שיזיזו אותו מהדרך שלו. כי השורה התחתונה היא אותה השורה – כשתפסיד, יבקרו אותך בכל מקרה, אז לפחות תלך עם הדרך שלדעתך תייצר את הניצחונות.