מכבי תל אביב ומכבי חיפה סיפקו לנו גמר גביע הטוטו עם אווירה נפלאה, כזו שהזכירה משחקי עונה בלתי נשכחים והתבטאה בעיקר ביציעים. פתיחת המשחק במושבה הייתה די הססנית מצד שתי הקבוצות, שפתחו במערכים דומים של 4:3:3, הציגו משחק עצבני שכמעט ולא סיפק ממד של הנעת כדור, התבססו על כדורים ארוכים או יציאה להתקפות מעבר ולא הציגו כלל ניצוצות של יצירתיות.
מכבי ת”א פתחה עם מערך הגנתי לא ברור, בעיקר בקישור, כשליד דור פרץ ודן גלזר היה צריך להיות משולב שחקן יצירתי והתקפי דוגמת דור מיכה או אייל גולסה. בנוסף, בחוד ההתקפה איתי שכטר נותר בודד לחלוטין כאשר שחקני הכנף, עומר אצילי ויונתן כהן, היו רחוקים ממנו מאוד, וזאת בתוספת לכך ששניהם בבסיס בכלל קשרים. ולדימיר איביץ’ היה צריך לאזן בין קשר בצד אחד אל מול כנף/חלוץ בצד השני, שהיה מכניס איזשהו ממד של מהירות, דריבל והצטרפות יותר מסיבית לכיוון רחבת מכבי חיפה, עם אפשרות לכדורי עומק לשטח ולא רק לרגל.
למרות שהצהובים היו חסרים את כל אותם מאפיינים בהתקפה והקלו על ההגנה הירוקה, הם הצליחו לעלות ליתרון בניגוד למתרחש על כר הדשא, בזכות שער מקרי של אצילי, שנהנה מרפיון במרכז הגנת מכבי חיפה וסגירה אלכסונית מאוחרת של סאן מנחם. אצילי הקדים את המגן השמאלי במרכז הרחבה של חיפה והעלה את מכבי ת”א ליתרון לא מוצדק.
מנגד, השחקנים של פרד רוטן לא נפלו ממכבי ת”א במחצית הראשונה, כשניקיטה רוקאביצה ומוחמד עוואד היו מאוד מסוכנים בחלק הקדמי, כאשר הגנת הצהובים לא הצליחה להסתדר איתם. בניגוד לשניים הללו, החבורה מהכרמל סבלה מחולשה גדולה של מיכיל קראמר, שהיה חלש מאוד, סטטי ומסורבל. למרות החולשה של ההולנדי, חיפה הצליחה לחזור בגדול עם שער ענק שהחל במסירת עומק אדירה של שלומי אזולאי, המשיך עם מסירה מהאוויר בכדור רוחב מרשים של רוקאביצה והסתיים עם הצטרפות מושלמת לרחבה של עוואד, שניצל סגירה רעה מאוד של אנריק סבוריט ומשם בעט לרשת. שער קבוצתי מושלם מבחינת הירוקים על סף סיום המחצית הראשונה.
בתחילת המחצית השנייה צמד המאמנים שמרו על המערכים שלהם. מכבי ת”א ביצעה חילוף כפול כשדור מיכה נכנס על חשבון אבי ריקן וצ’יקו אופואדו במקומו של אצילי, שעליו דווקא לא הייתי מוותר בשלב כל כך מוקדם, על אף שלא הציג משחק מוצלח, אבל עדיין, היה עדיף על יונתן כהן החלש. השינויים של איביץ’ אמורים היו להפוך באופן טבעי את המשחק של קבוצתו ליותר מהיר, התקפי ומגוון, מה שלא בדיוק קרה על כר הדשא. הצהובים לא הצליחו לשדרג את עצמם מבחינה התקפית ולמזלם, רגע אחד של קסם, בזכות כניסה מאוחרת של אלירן עטר כמחליף עמוק בתוך המחצית השנייה, הכריע את המשחק עם בעיטה נפלאה לרשת של גיא חיימוב.
מהצד השני, חיפה לא תזכה לקבל את הצהובים עוד הרבה פעמים בעתיד ביכולת כל כך חלשה, לכן הפספוס מבחינתה הוא כל כך גדול. במחצית השנייה הקבוצה של רוטן המשיכה להתבסס על המשולש אזולאי-רוקאביצה-עוואד ויציאה להתקפות מעבר מהירות, אבל זה לא מספיק. מכבי חיפה חייבת להיות הרבה יותר יצירתית בחלק הקדמי ולשתף יותר שחקני הכרעה. הירוקים צריכים להיות מודאגים מכך שהפסידו למכבי ת”א ביום חלש, אבל הדאגה הכללית חייבת להיות הרבה יותר גדולה, וזאת בשל העובדה שהצוות המקצועי לא מצליח להוציא מהסגל הקיים את המקסימום, שלא לדבר על המינימום.
אני מסכים שמכבי ת”א נהנית מסגל איכותי יותר מזה של חיפה, אך הסגל הירוק מנגד מציג חומר שחקנים טוב עם לא מעט כישרון, ולמרות שהוא לא מושלם, הוא צריך לספק יכולת הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו רואים מאז הגיע הצוות ההולנדי למכבי חיפה. אין ספק שחובת ההוכחה על רוטן ומוחמד אלאך צריכה לבוא במבחן התוצאה עם שילוב של איכות על כר הדשא, אבל לצערי נכון לכרגע, בשני הפרמטרים הללו הם נוחלים כישלון גדול. הכדורגל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו מכבי חיפה מדשדשת לאורך כל כך הרבה זמן. השאיפה של כל מי שאוהד כדורגל אמיתי היא לראות את מכבי חיפה נאבקת בצמרת העליונה.
בסיום, מכבי ת”א עם תואר ראשון העונה וכנראה לא האחרון. אני מקווה שמה שראינו ביומיים האחרונים בכדורגל הישראלי יימשך. זה התחיל עם המשחק ביום שני באצטדיון טדי בין בית”ר ירושלים לבני סכנין, התמודדות שעל הנייר הייתה אמורה להיות טעונה ומורכבת והפכה להצגת כדורגל מהנה עם שילוב של אווירה יוצאת מן הכלל, והמשיך הפעם עם גמר גביע הטוטו מול אצטדיון מלא ואווירה נפלאה מצד שני הקהלים. הכדורגל הישראלי הוכיח שהוא מסוגל לספק לנו רגעים קסומים ואני כולי תקווה שמפה תהיה המשכיות ושזהו סימן אמיתי לבאות.