בפתיחת המשחק הייתה מעט אופטימית מבחינת נבחרת ישראל, ששלחה קדימה גם את דור פרץ ובירם כיאל מקו הקישור לכיוון רחבת נבחרת אלבניה. מונס דאבור וערן זהבי המסוכנים, ובעיקר התמיכה ההתקפית הבלתי פוסקת של טאלב טוואטחה בכנף שמאל, נתנו לנו תחושה של תקווה בדקות הפתיחה, אך ככל שחלפו הדקות, האלבנים הפכו ליותר דומיננטיים. למרות זאת, הם לא ממש סיכנו את השער של גיא חיימוב (למעט טעות ענקית של ניסו קפילוטו שנעצרה מצוין על ידי השוער).
דווקא מהצד השני, ישראל הגיעה לשני מצבים נפלאים ויכלה לעלות ליתרון בפעם הראשונה. כיאל באחד על אחד מול השוער האלבני (שעצר בצורה מצוינת), ולקראת סוף המחצית הראשונה נרשמה החמצת ענק נוספת מכיוונו של ערן זהבי, שכשל ממצב קורץ. מעבר לזה, לא יכולנו להתרשם בצורה יוצאת דופן מהנבחרת, שמה שבלט בה בעיקר במחצית הראשונה היה חוסר התיאום בהגנה ומספר שחקנים שלא נמצאים בכושר משחק מלא.
להבדיל מסיום המחצית הראשונה, פתיחת המחצית השנייה נראתה רע מאוד מבחינת נבחרת ישראל כאשר זהבי נפצע כבר בהתחלה והוחלף בתומר חמד. המאמן אנדי הרצוג השאיר את הנבחרת באותו מערך של שלושה בלמים, שני שחקני בכנף, שלושה קשרים במרכז, ושני חלוצים בחוד ההתקפה בדמותם של דאבור וחמד.
קו ההגנה הבעייתי משך את כל הנבחרת אחורנית באופן מוגזם מדי, וכנראה שהחלק האחורי של הנבחרת שלאורך שנים היווה את נקודת התורפה הבולטת של ישראל, ממשיך לצערנו באותה מגמה עם טעות נוספת של ניסו קפילוטו בסגירה וחוסר תאום עם שאר חבריו לחלק האחורי, שהעלו את האלבנים ליתרון מוצדק.
החילופים של הרצוג היו נכונים, אך מאוחרים. גם מיכה וגם סולומון היו צריכים להיכנס בשלב מוקדם יותר על מנת להכניס יותר איכות באזור רחבת אלבניה ולהוסיף ממד של אחד על אחד בעיקר מצידו של סולומון, אך דקות הסיום הפכו לאוסף של פעולות מקריות בלי תיאום ובעיקר בלבול.
אנחנו רק אחרי המשחק הראשון בקמפיין, ולכן זה די מוקדם לחרוץ גורלות. הרצוג צריך לנסות ולהיות גמיש ולא להינעל על מערך קבוע. עליו להשתדל לשחק באופן ורסטילי ולפתוח לפעמים עם ארבעה שחקני הגנה.
בנוסף, אותו חולי מוכר מהעבר, משחקים בהרכב שחקנים שלא משחקים באופן קבוע בקבוצות שלהם ומגיעים לנבחרת בכושר לקוי ובלי חדות, עולים באופן אוטומטי בהרכב ומקבלים עדיפות לא הוגנת על פני שחקנים שנמצאים במומנטום חיובי יותר מהם, במקום להשתמש בשחקנים שנמצאים באותה נקודת זמן בכושר טוב יותר.
לסיכום, לא ראינו שינוי מהותי בעידן האוסטרי החדש של הנבחרת, להיפך. קיבלנו היום חיזוק לכך שהחלק האחורי שלנו הוא עדיין נקודת התורפה הבולטת, ועליה הצוות האוסטרי צריך לשים דגש ולמצוא את הפתרונות הנכונים.
צריכים גם להסתכל על חצי הכוס המלאה, למרות האכזבה, לנבחרת יש מה למכור בעיקר בקישור ובחלק הקדמי, רק צריך לבחור את השחקנים החמים ולהשתמש בהם בתבונה. חוסר התיאום זה עוד נדבך עצוב בקבלת ההחלטות שהשאירה את הנבחרת לאורך זמן ללא צוות אימון, וכבר כשנבחר צוות אימון, הוא נבחר ללא יושב ראש להתאחדות. מה שמביא אותנו לקרקס שמתנהל פה, אבל לאף אחד כבר לא באמת אכפת.