אוי, אוי ואבוי, במילים האלו בדיוק אפשר לסכם את המשחק של הפועל תל אביב מול החברים מבני סכנין. מחצית שנייה איומה עד בינונית, ראשונה איומה ונוראה, בקיצור, אוי, אוי ואבוי. ואם בדקה ה-30 סימסנו לחבר שביכולת הזו עד ט"ו בשבט לא נבקיע שער, ואלמלא הברקה אחת של שון מלכה, כנראה היינו מפסידים היום. קשה להאמין איך נבקיע שער מול המגננה הטובה של מנחם קורצקי בשבוע הבא. ועוד לחשוב שבדרך מחכה לנו משחק גביע קשה מול ראשון לציון של שרון מימר, בחוץ, ובלי סארי פלאח המורחק. אוי, אוי ואבוי.
ואל תתרשמו מזה שהפועל לחצה בסוף, ורן קדוש הקדוש נבחר ובצדק לשחקן המצטיין. כי אפשר לדבר מהיום ועד מחר על טעויות שהובילו לשער, וגם לספר, על פי הסטטיסטיקה המשקרת, שהפועל שהפועל איימה (?) על השער יותר מעשר פעמים, אבל אם הסכנינאים היו מאמינים בעצמם קצת יותר, ה-0:2 היה קרוב הרבה יותר מהשוויון. אבל אז הגיעו מלכה, ורמוט וספורי והרגיעו את האוי ואבוי לשבוע נוסף של אשליות שהמצב לא נורא כל כך.
|
פלאח מורחק (משה חרמון) |
|
|
וזה המקום לציין שהציבור מתבקש לעזור בחיפושיו אחרי האזרח ורמוט, שקצת "נעלם", בשבועות האחרונים, אפילו אם הוסיף במקצת לסטטיסטיקת הבישולים שלו. זה לא גילי של תחילת העונה, זה לא גילי של הנבחרת, וגם אם אפשר להבין שהמערכת כולה שמה אותו בסיטואציה בעייתית ובלתי הוגנת, אנחנו צריכים את גילי יותר מתמיד. כי איך אסי דומב אומר, מהמקום הרביעי עד האחרון כל הקבוצות ברמה שווה, ואנחנו נאמר שלאף אחת מהקבוצות הללו אין את גילי ורמוט. בשיאו.
ומכיוון שכבר הבנתם שבכל הקשור לכדורגל מצבינו הוא אוי ואבוי, בואו נעבור לדבר קצת על כדורסל, ולברך בפעם המי יודע כמה את רמי כהן, עודד קטש, אורי שלף, ידידיה רפפורט, קורקי הגדול וכל החברים האחרים ששכחתי לציין את שמם שאחראים למיזם המרגש. והרשו לי גם שלא לברך את ראש העיר רון חולדאי, שלא נשכח לו לעולם על שהרס את אוסישקין ממניעים תמוהים ובנה תחליף חצי הולם (מישהו מפחד שלקבוצת האוהדים יהיה מגרש שיכיל 6,000 מקומות ישיבה) שבע שנים לאחר מכן. לא צריך טובות חולדאי, אתה מוזמן להדיר את רגליך מהאולם שאנחנו קוראים לו "אריק איינשטיין", ואפילו לקרוא לו על שם "שמעון מזרחי" (עד 120) בעודו בחייו. לך לך "למנורה מבטחים", הרי שם זה הבית האמיתי שלך. ליד שמעון מזרחי ודייויד פדרמן.
|
אולם הדרייב אין (רדאד ג´בארה) |
|
|
וכולנו תקווה שאמידו בלדה, החלוץ המבטיח מגיניאה ובוורן, הוא התרופה למחלה שאחזה בנו בחודשיים האחרונים. בכל זאת, סלטיק קנו אותו בשני מיליון יורו והוא גדל במחלקת הנוער המפוארת של ספורטינג ליסבון. מצד שני, ולאור היכולת המביכה של משחק ההגנה שלנו, לא היה ראוי לחפש אולי אחרי איזה בלם רציני? ולא יכול להיות שאחד מגדולי בלמינו, אסי דומב, לא סבור ממש כך.