אליפות העולם בכדורסל, שנערכת בימים אלה בספרד, לא מצליחה לעורר עניין, מתח, או כל דבר שקשור לתחרות. פערי הרמות הגדולים בין הנבחרות ורמת הכדורסל הפושרת, מסבירות דבר אחד מאוד ברור - הענף הכתום העולמי נמצא בסכנת הכחדה.
 |
| דמרכוס קאזינס. נבחרתו מנצחת ללא תחרות |
|
| |
שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב את ענף הכדורסל וחיכיתי לא מעט לתחרות המפוארת הזו, אך לצערי גם הפעם מצאתי עצמי צופה במשחקים שבהן משחקות נבחרות כמו מצרים ודרום קוריאה, שהקשר בינן לבין הענף הוא מקרי ביותר.
במצב הנוכחי אין זכות קיום לטורניר הזה. נכון שבשלבי חצי הגמר והגמר יהיו התמודדויות מעניינות, אך שלב הבתים הוא לעיתים קשה לצפייה ואף לא נעים. הנבחרות ש"נאלצות" להתמודד מול ארה"ב נראות כל כך מסכנות, והתחושה היא שאם הייתה להן האפשרות לרדת מהמגרש כבר ברבע השני, הן כנראה היו עושות זאת.
 |
| נבחרות סנגל והפיליפינים מחזירות מעט מהקסם לטורניר הגדול |
|
| |
אז נכון, יש גם מספר רגעים בטורניר שבאמת נחמד לראות, כמו המלחמה והרצון של הנבחרות הקטנות - סנגל, הפיליפינים וניו זילנד, שלא משאירות כלום על המגרש ומנסות במלוא המרץ להתמודד עם יריבות שרמת הכישרון שלהן גבוהה בהרבה משלהן. אך עדיין זה לא מספיק. מגיע לחובבי הכדורסל להנות קצת יותר מהטורניר שאמור להביא להם את נבחרות הכדורסל הטובות בעולם.
הכתוב הינו טור דעה