על הנייר, לגילי ורמוט אין הרבה מה לחפש השנה בהפועל ת"א. מדובר בשנה שככל הנראה הולכת להיות מאוד מתסכלת עבור הקשר הנהדר, שייצטרך להתמסר עם שחקנים קצת פחות איכותיים ממה שהיה רגיל בשנים האחרונות.
את איתי שכטר ועומר דמארי החליפו שובל גוזלן ועדן שרם הלא מנוסים, את ביברס נאתכו החליף לוקאס סאשה האנמי, את דגלאס דה סילבה האגדי החליף שערורייה בדוגמת יורגן קולין וזה רק על קצה המזלג. כשהוא מסתכל על הספסל, ורמוט כנראה לא מכיר חלק מהשמות והוא, בנוסף לשי אבוטבול, הם השרידים המשמעותיים היחידים שנשארו בקבוצה מאז עונת האליפות לפני ארבע שנים.
מה שעצוב בהפועל ת"א, שהדרך למטה היא ארוכה וכואבת ויכול להיות שעדיף שהייתה מתרחשת במכה אחת, כך שאולי היה סיכוי למהפכה מהירה ולפחות כאב.
למרות כל הסיבות הללו, גילי ורמוט יהפוך לאגדה אך ורק אם יישאר בצד האדום של הכביש. מבחינת האוהדים עדיף שוורמוט לא ילך לצד הצהוב של הכביש, אך הכאב יהיה גדול גם אם יעלה לשחק במדי הפועל ב"ש או כל קבוצה ישראלית אחרת.
 |
| גילי ורמוט. בצבע הנכון (רז אמיר) |
|
| |
ורמוט כבר הוכיח כי הכסף פחות חשוב לו כשחתם על חוזה חדש ובהפועל כבר הודיעו כי הכסף להשאירו נמצא ברשותם. מכאן, אפשר להסיק שהרצון של ורמוט הוא להצליח ברמה המקצועית כדי לזכות בתארים. עם זאת, לא רק תארים עושים אותך כוכב.
כוכב, או אגדה אם תרצו, נמדדים דווקא בדברים שהם עושים מחוץ לכדורגל. שמעון גרשון לדוגמא, גדל והתרומם בהפועל וזכה באין ספור תארים גם בהפועל וגם בבית"ר ירושלים, אך לא נחשב לאגדה באף אחד מועדונים, למרות קריירה מפוארת.
לגילי יש סיכוי לעשות משהו מיוחד, לבצע פעולה כנגד כל הציפיות, לקחת את הקבוצה על הכתפיים עד אשר תתרומם ותחזור למקומה בצמרת הכדורגל הישראלי.
בשנה שעברה, עם קבוצה מפורקת, הפועל ניצחה דרבי אחד, ורשמה עוד תיקו והפסד בשני משחקים שהייתה אמורה לנצח, כך שהכח של האדומים לא מגיע דווקא מהסגל החלש, אלא מדברים כמו הקהל וכח ההרתעה של המועדון נוכח היותו אחת מארבעת הקבוצות הגדולות בארץ. לפעמים את הפירות קוצרים אחרי הרבה זמן. הפועל עוד תחזור לקדמת הבמה ו-ורמוט יכול וצריך להיות זה שמוביל את העגלה מחוץ לבוץ, גם ברגעים הלא נעימים.
במכבי מחכה לוורמוט הרבה כסף וכנראה גם תהילה רגעית, בהפועל מחכה דרך קשה, אך כזו שתביא כנראה לבניית פסל בדמותו של השחקן הכי מוכשר בישראל בשני העשורים האחרונים מחוץ לשער 5.