סיום ראוי לעונה מדהימה

לעונת כדורסל נהדרת שכזו, מגיע משחק סיום כמו שראינו בהיכל נוקיה. חזינו ברצף של אירועים שקשה לתאר. בסיומם, מכבי תל אביב זכתה באליפות והיא ראויה לכל המחמאות, אך כך גם מכבי חיפה שנלחמה בשיניים.

המשחק השני הביא עימו, בטח בתחילתו, השפעות מהמשחק הראשון, גם בהחלטות המאמנים וגם בהרגשת השחקנים. אני אוהב להסתכל על שפת הגוף של השחקנים בחימום ובהצגת השחקנים. על מכבי ראו קצת עודף ביטחון עם רצון לסיים את העונה הזו. מכבי חיפה מנגד נהנתה מהמעמד ורצתה שלא ייגמר לעולם.

המשחק התחיל באגרסביות רבה. מכבי, לפחות לא בהתחלה, לא הגיעה לאחוזים הטובים מהמשחק הראשון בקליעות משלוש והיה גם שיפור במשחק ההגנה של חיפה. מורן רוט מצד אחד משקיע הרבה אבל קיבל הרבה תשומת לב מהגנת מכבי תל אביב. גיא פניני לא הצליח לשחזר את קליעות השלוש המפורסמות שלו וגם לא הצליח להפעיל את סופו שהסתבך מהר בעבירות.

מכבי חיפה הלכה עם דונטה סמית' המצוין, שהכל עובר דרכו לטוב ולרע, עד הכדור האחרון שבו הוא נחסם. אבל אי אפשר לבוא אליו בטענות כי הוא לא ברח מהכדור והוא לקח אחריות. ההגנה של האלופה היוצאת הייתה מצוינת ובזמן הנכון בראיין רנדל הלך בהגנה על טייריס רייס והצליח להוריד קצת את התפוקה שלו אם כי בסיכום שני המשחקים הוא המצטיין ובהארכה היו לו מספר סלים מכריעים.

מכבי ת"א חוגגת אליפות (רדאד ג´בארה)

האלופה הטרייה מצד שני, הקריבה הרבה שחקנים על דונטה סמית' - דייויד בלו, דווין סמית' וסילבן לנדסברג שצריך לשפר את משחק ההגנה שלו.

מכבי חיפה שלטה ברוב המשחק ואף הובילה בהפרש של שמונה נקודות, אבל תמיד היה למכבי את הג'וקר התורן שהחזיר אותה. הפעם בשלבים מסוימים, ג'ו אינגלס, עם סלים חשובים ופעולות טובות, ולעיתים ריקי היקמן המצוין שחוסה קצת באחרונה בצילו של טייריס רייס.

מנגד, אחרי שהנינג ורודריק ספגו ביקורת הם נתנו הופעה יעליה ויותר בוגרת, וחבל מבחינת חיפה שרוט ויבזורי, למרות ההשקעה הרבה שלהם, לא כל כך היו טובים.

המשחק הזה היווה גם מבחן לשופטים, שעמדו בו בהצלחה. המשחק היה מותח ולחוץ, והרבה היה מונח על כף המאזניים. השופטים שמרו על שקט נפשי, הרגיעו כשצריך, היו ראויים ומכובדים והתמודדו עם הבעוית בשעון. אבל בעיקר: השתמשו בחוכמה במוניטור בספק סל של דווין סמית' עם הבאזר, דבר ששלח את המשחק להארכה.

שחקני מכבי חוגגים (יניב גונן)

יכול להיות שהכדורסל הישראלי ובעיקר מכבי תל אביב נפרדה משתי דמויות בשם דייויד - האחד בלו שהודיע פעם נוספת על פרישה דווקא אחרי העונה הכי טובה שלו (ותזכרו מתי הוא הגיע ואיך הוא שיבש את כל תחילת העונה של מכבי תל אביב) ומכבי לא יכולה למצוא ישראלי ובטח שלא זר שיחליף אותו, והשני הוא בלאט ששומר את הקלפים צמוד לחזה. הוא צריך לקבל החלטות קשות אבל מפתות וגם הוא אחרי העונה הגדולה והקשה בקריירה שלו (ותאמינו לי: למרות הגלורי, תפקיד המאמן במכבי תל אביב הוא קשה מלחיץ והוא סוחט כל איש שעומד בעמדה הזו ולא כל אחד יכול לעמוד בכך). אין ספק שהעונה עם כל התהפוכות הייתה אחת הקשות והסוחטות של בלאט אבל מסתיימת עם טעם טוב והרגשה נהדרת.

גם דני פרנקו, המאמן ממול מסיים עונה נפלאה. להגיע למכבי חיפה של אחרי האליפות עם החלפת שחקנים מרובה שלא תמיד המאמן בוחר אותם, ולהוליך את הקבוצה לעונה כזו זה מכובד וצריך להעריך את דני על זה. גם הוא צריך לקבל החלטות קשות והוא צעיר, הוא יתמודד. נראה שזה המשחק האחרון של דונטה סמית' וחבל ששחקן כזה יעזוב. אני לא בטוח ששחקן כזה יכול לבוא למכבי עם השיטה של בלאט, הוא לא יכול לשחק בכל קבוצה. ג'ף רוזן צריך לדאוג להשאיר את דני פרנקו לעוד עונה, כי אפשר לבנות בכל עונה קבוצה מחדש.

הפגרה מתחילה אבל לכל קבוצות הכדורסל התקופה הזו היא קשה והחלטות שמקבלים הנהלות, מאמנים ושחקנים בקיץ הן חשובות ויש להן השפעה על כל העונה. וכשכולם יצפו במונדיאל, הנהלות ומאמנים יצטרכו לעבוד כדי להכין את העונה הבאה, שנקווה שתהיה עוד יותר טובה ומותחת.