ליבי ליבי עם נובאק ג'וקוביץ'. את המבט המיואש וחסר האנרגיה שלו כאשר רפאל נדאל שבר בסוף המערכה השנייה, אי אפשר היה לפספס. זה היה אותו מבט של דוד פרר ברבע הגמר שעמד באותה סיטואציה. גם את רחשי ליבו שזעקו לשמיים "איך לעזאזל אני לוקח בחום הזה עוד שתי מערכות מול מלך הטורניר הזה שזכה בו שמונה פעמים, איך?" שמעו היטב.
קשה לראות איך נובאק ג'וקוביץ' מקבל הזדמנות נוספת. נדאל הגיע השנה לפאריס אחרי עונת חימר גרועה שלו באופן יחסי, עם הפסדים לשחקנים שתמיד ניצח, אחרי מאבק קשה עם מארי שכמעט ניצח אותו, והפסד לג'וקוביץ' בגמר ברומא.
 |
| נדאל וג´וקוביץ´. אם לא עכשיו נובאק אי מתי? (רויטרס) |
|
| |
ג'וקוביץ' עלה עם הבטחון הזה למגרש, כאשר העובדה שניצח את נדאל ארבע פעמים ברציפות, סייעה לו לנצח באגרסיביות את המערכה הראשונה. גם כאשר נדאל שבר בתחילת המערכה השנייה, נובאק שבר בחזרה ונראה חזק מנטלית, בדרך אולי לתואר הראשון שלו אי פעם בפאריס.
אך רפאל נדאל שמצהיר בכל הזדמנות עד כמה הרולאן גארוס חשוב לו ועד כמה הוא רוצה לזכות דווקא כאן, גם אם זה על חשבון טורנירים אחרים. הספרדי נלחם מהקו האחורי, והצליח לשבור שוב בסוף המערכה השנייה.
ברגע הזה ג'וקוביץ' כבר ידע שהוא הולך להפסיד כאן. הוא וכול הקהל ביציעים ומליוני הצופים בכל העולם, שלחלק מהם וגם לי, האמת, כבר נמאס לראות את אותם ידיים מניפות אותו הגביע בכל שנה.
 |
| רפאל נדאל. המלך של פאריס (רויטרס) |
|
| |
כנראה שפשוט צריך להשלים עם זה, לנשום עמוק ולעבור לעונת הדשא. נותר לנו לקוות לווימבלדון מפתיע לא פחות מהשנה שעברה.
הכתוב הינו טור דעה