בשנה האחרונה זכו כדורגלנים להזדמנות לה מחכים לא מעט. לאחר שיחה מרגשת עם אלי גוטמן הם גילו כי הם מוזמנים לסגל של הכחולים לבנים. באותו רגע השחקנים לא יודעים נפשם מאושר ולראיה, נדירים המקרים שבהם כדורגלנים מודיעים כי אינם מוכנים להגיע לאימוני הנבחרת. דוגמה נוספת היא אחמד עבאד, שעשה הכל על מנת להיות חלק מהכחולים לבנים ולאחר זימונו הגיע לאימונים כנדרש, אבל בסופו של דבר נאלץ לעזוב את הסגל בגלל פציעה.
סביר להניח שאם הייתם שואלים את ערן זהבי האם הוא מעדיף להיות מלך שערי הליגה עם 29 כיבושים או זימון לנבחרת ישראל, לא בטוח שקשר מכבי ת"א היה בוחר במלכות השערים.
 |
| יוגב אוחיון. יגיע בסוף לנבחרת? (משה חרמון) |
|
| |
בענף הכדורסל המצב שונה. תחושת הגאוה, הכבוד, המחוייבות והאחריות אינה באותה רמה. נכון לשעה זאת אלכס טיוס, מורן רוט ויוגב אוחיון לא בטוח יקחו חלק במוקדמות היורובאסקט, ולעיתים ניתן לחשוב שהשחקנים לא היו מתאכזבים אם לא היו מזמנים אותם לסגל.
לא ברור איך מחשבות על לימודים וחופשות, מגיעות לפני החלום והרצון לשחק בנבחרת? חייבים להחדיר מחדש את המשמעות של לשחק בנבחרת ישראל. בהתאם לכך, צריך איגוד הכדורסל לעשות מיתוג מחדש לנבחרת של ארז אדלשטיין ולגרום לכך שכדורסלנים יבינו את החשיבות שלה. לא ייתכן שכל קיץ תחזור על עצמה התופעה שבה שחקני כדורסל מרשים לעצם לוותר על הגעה לנבחרת.
הכתוב הינו טור דעה