האלימות בתחום הספורט בישראל שוברת שיאים כל פעם מחדש, ובעיקר מפחידה כל פעם מחדש. אנו עדים לניסיונות כאלו ואחרים להוריד את רמת האלימות בשביל להחזיר את הילדים והנשים למגרשים, אך לצערי כל פעם מגיע אדם שלוקח את כל הניסיונות האלה צעד אחד אחורה. הפעם היה זה תורו של רמי כהן. יו"ר הפועל ת"א, עושה ללא ספק עבודה טובה בצד המקצועי של הקבוצה. הפועל היא אחת הקבוצות הלגיטימיות בכדורסל הישראלי ובזה הוא ללא ספק עשה את שלו. אך יש משהו אחד שכהן שכח. את הדרך.
רמי כהן אמור לשמש דוגמא, אך הוא קצת מתקשה לעשות זאת לאחרונה. במקום לגנות את ההתנהגות של אוהדי קבוצתו, הוא טוען שהוא לא דיקטטור ומשום כך אין זה תפקידו לקבוע מה אפשר להגיד ומה לא. הדיון על איפה צריך לעבור הקו האדום הוא מאוד נחמד, אבל בסופו של דבר, כשלא מגנים את ההתנהלות הזו, וכשאתמול לקח לא מעט זמן להוריד את השלט שנכתב על שמעון מזרחי, אני חושב שאנחנו בבעיה רצינית.
 |
| רמי כהן. מתקשה לשמש דוגמא (יניב גונן) |
|
| |
אני מסכים עם רמי שהספורט הוא לא קונצרט ואני לא מיתמם פה. אבל בכל זאת, יש דברים מסוימים שהם ממש לא סימן שאלה וממש לא צריכים לדון אם הם פסולים או לא. נכון שכדורסל או כל ספורט אחר, מלא באמוציות רבות, אך בכל זאת, תגובה כזאת לא תעודד את הפסקת האלימות, אלא דווקא תגביר אותה. כשיו"ר בליגה הבכירה בכדורסל בארץ מצדיק שלטים כמו שנראו שלשום ביציעים בטענה: "לאנשים יש את חופש הביטוי ואני לא קים ג'ונג-און", אז הבעיה היא הרבה יותר חמורה ממה שחשבנו.
אולי יום אחד, אם באמת נרצה לעצור את תופעת האלימות בספורט, נצטרך לשנות את זווית הראיה דווקא של מנהלי הקבוצות. אולי במקום לנסות לחנך קודם את האוהדים שמגיעים למגרשים וחושבים שמשום שהם קנו כרטיס למשחק, אז הם גם קנו לעצמם את הלגיטימציה להשפיל שחקנים, נפנה דווקא למי שמכר להם את הכרטיס. כך אולי נתקדם יותר. מקרה השלט של שמעון מזרחי, הוא מקרה שיחזור על עצמו שוב ואין לי ספק בכך. כי אם יו"ר הפועל ת"א, לא מצליח להחליט מה בסדר ומה לא, איך האוהד הפשוט יצליח לעשות זאת?
הכתוב הינו טור דעה