עוד לא מהפכה, אבל זו הדרך

בזכות השוער הפורטוגלי, רוי פטריסיו, קיבלנו תוספת זמן של אשליות. בדיוק, כמעט בדיוק, 20 שנה אחרי הפארק דה פרינס וה-2:3 הכמו מיתולוגי של הנבחרת הישראלית מול צרפת, אנחנו שוב משיגים תוצאה מרשימה (תיקו) בעוד משחק לא חשוב שבסיומו אנחנו מקבלים מחמאות אך בשום פנים ואופן לא כרטיס לאחד מהיעדים הנחשקים של הכדורגל העולמי: מונדיאל או יורו.

ובכל זאת, אולי משהו נפל בכדורגל הלאומי-ייצוגי שלנו, בעיקר בשני תחומים: אמונה ומאמן. התיקו בפורטוגל יחזק ללא ספק את האמונה, על אף המגבלות המבניות שלנו, שאין דבר שהוא בגדר בלתי אפשרי. ואם תרצו, אין זו אגדה.

ומבחינתו של המאמן אלי גוטמן, אפשר לומר שמשהו אולי השתנה בגוטמניזם הטיפוסי שלו. הפעם הוא הציב בסך הכל מערך התקפי ראוי עם שני חלוצי -: אליניב ברדה ועדן בן בסט ועם שחקני קישור התקפיים בדמות ערן זהבי ושלא נמעיט מערכם ההתקפי של מהראן ראדי וביברס נאתכו. אך השינוי הדרמטי בעיניי היה במחצית השנייה, כאשר גוטמן שילב פעם אחר פעם שחקנים התקפיים ללא מורא וללא תסביך. ליאור רפאלוב ועומר דמארי, ובעיקר טל בן חיים, הפכו את המחצית השנייה לסמי-מודל של נבחרת שמסוגלת באמצעים התקפיים להתמודד גם מול פורטוגל החסרה בגובה העיניים.

בן בסט ובן חיים חוגגים. גוטמן הבריק עם שילובו של בן חיים (רויטרס)

נכון שפורטוגל איננה מאריות הכדורגל באירופה, גם אם בשורותיה משחק אחד מגדולי האומה, כריסטיאנו רונאלדו. אבל במשחק הזה התברר שאם משנים משהו בדיסקט התבוסתני שלנו, אפשר להשיג תוצאות טובות ובעיקר אפשר לעשות זאת אחרת.

אל תיפלו נא מהכיסאות. המהפכה טרם התרחשה ואני לא יוצא עדיין מגדרי. אנחנו עדיין סוחבים גיבנת של ליקויים מבניים ואנחנו עדיין נחותים. פורטוגל היא נבחרת בינונית ורונאלדו שיחק משחקי יוקרה וכבוד ולא היה במשחק, ובכך שירת את האינטרסים של ישראל. שישה שחקני הרכב ראשון של הנבחרת הזו נעדרו מהמשחק והשער שכבש בן בסט הגיע לאחר טעות איומה של השוער רוי פטריסיו.

שחקני הנבחרת בטירוף. ובכל זאת - המהפכה טרם התרחשה (רויטרס)

אך מהמשחק הזה אפשר להסיק כמה מסקנות ולהפיק כמה לקחים:
1. אם כבר, אז עדיף לנקוט במשחק התקפי ולשלב שחקנים מהירים. הדוגמא של טל בן חיים נהדרת. שחקן חוצפן, מהיר ובלתי שגרתי. עם שחקנים כאלה, אפשר לצאת לקרב ולהבקיע.
2. אסור בשום פנים ואופן להקריב שחקני שמירה מיותרים (שרן ייני). הדבר נעלם מן העולם ולא מאתמול או מהיום. שילובו של ייני בתפקיד הזה במהלך כל המשחק היה בזבוז פוטנציאל לריק. 
3. אלי גוטמן, אם השינוי המטמורפוזי הזה יימשך אצלו, ראוי לעוד שנתיים של כהונה. שנתיים בלבד בשירות הוד מלכותה זה גזר דין אכזרי למאמן שראוי לתקופת כהונה הוגנת. 
4. גם אם מפסידים במשחק בעל אוריינטציה התקפית, התחושה בקרב העם נעימה ומענגת. ומדוע שינוי בתפיסת העולם חשובה? כי או אז, שחקן נבחרת מקבל את הזימון בכיף ובתחושת סיפוק, שבבמות האירופיות הייצוגיות הוא יהיה מסוגל להביא את יכולותיו לידי ביטוי באופן חופשי ולא רק במטלות טקטיות מגבילות ומחניקות, שהרי זה מה שהיה לנו במחוזותינו עד היום. נדמה שכל מי שקיבל עד היום זימון לנבחרת חש מסכן, מזוכיסטי, מכיוון שתפישת העולם התבוסתנית הכניסה אותו למצוקות מיותרות וקשות מנשוא.

רונאלדו נשמר ע"י ייני. התפקיד הזה עבר מהעולם (רויטרס)

ועדיין, אנחנו מנועים מלחגוג. עדיין אנחנו רחוקים מהמפכה המיוחלת. אנחנו עדיין איטיים, מוגבלים, מסורבלים ופחות ווינרים ומקצוענים מהדרג הבינוני באירופה. אך עם התיקו הזה, אם ייצור המשכיות ואם יגרום לשינויים רצויים בחשיבה ובתפישת העולם, נוכל לעשות חצי צעד קדימה.

ואיך אפשר לסיים בלי כמה תשבוחות לשוער דודו אוואט? התקשורת מצצה לו את הדם. לא כיבדה את הרזומה הנהדר שיש לו בספרד, שלחה אותו הביתה וניפצה את ראשו. תצוגת השיא שלו הייתה התשובה הטובה ביותר. דודו הפגין משחק שוערות ענק מול הפורטוגלים. ההצלות שלו היו נהדרות. האינסטינקטים שלו היו ספקטקולריים וההצלות שלו הן לא בזכות האימון של גוטמן, אלא בזכות היכולת שלו.

ועוד מילה. אמנם דרשתי להחרים את משחקי הנבחרת, אך אם המגמה הזו תימשך, אפילו אני אשבור את מילתי.