הצד השני של המטבע

“שחקן מסוים מעוניין לעזוב קבוצה מסוימת, אבל הוא תחת חוזה והקבוצה לא מעוניינת לשחררו". ציטוט שכזה נהיה טרנד אופנתי לאחרונה, כאשר סיפורי שחקנים אשר "תקועים בקבוצתם" מציפים את עולם הכדורגל הישראלי והעולמי. בזמן שהקהל מגלה הזדהות עם השחקנים ומגנה את התנהלות המועדונים אשר מקבעים את השחקן במקום שאינו חפץ לשחק בו, אני טוען שאותם שחקנים מגלים חוסר-מקצועיות ורק מחלישים את ערכם.

אחד הסעיפים המרכזיים בחוזה של שחקן כדורגל, הוא תקופת הזמן בה השחקן ישחק בקבוצה. שחקנים ברחבי העולם שכחו שחתימה על חוזה, מחייבת לא רק את צד המועדון, אלא גם את הצד שלהם. חוכמה גדולה לגשת לבתי משפט ולתבוע כסף שהמועדון חייב, או על התחייבויות שלא קוימו, אבל מה לגבי הצד השני? זה של השחקנים.

אם שחקן חותם על חוזה ל-4 עונות, הוא מתחייב לשחק בקבוצה ל-4 עונות. מעבר לקבוצה אחרת אכן אפשרי, אבל כדי לעשות זאת צריך להתיר את החוזה, ומכיוון שהיוזמה היא בכלל של השחקן, הוא צריך לקבל את אישור הומעדון. שחקנים צריכים להבין את המשמעות של חתימה על חוזה. קבוצות לא נוקבות במספר שנים רנדומלי רק כדי שיהיה משהו רשום פורמלית על פיסת נייר. יש פה תכנון, יש פה מסר. מועדון שמחתים שחקן ל-5 עונות רואה בשחקן פוטנציאל לטווח רחוק, או שחקן שאמור להוביל את הקבוצה. ברגע ששחקן מתחייב לחוזה, הוא צריך לעמוד בו, בלי פשרות.

יעקב שחר. החוזה מחייב לשני הצדדים (חגי ניזרי)

מה האינטרס של בעל קבוצה אחר להחתים שחקן שלא מוכן לעמוד בהתחייבות שלו כלפי הקבוצה? איך מלחמה כנגד ההנהלה ואי עמידה בפן המקצועי מחזקת את ערך השחקן? שחקנים שלא עומדים בחוזיהם הם שחקנים שפוגעים רק בעצמם. אם שחקן מעוניין להתקדם בקצב מהיר, ולנדוד בין קבוצות מדי עונה -שתיים, אז למה מלכתחילה להתחייב ליותר? האם אין לקבוצה זכות להרגיש מרומה ע"י השחקן?

אז בתקופה הקרובה אנחנו נראה את מונס דאבור ואייל גולסה מתוסכלים מחוץ לסגל, נגלה חמלה לתחושותיהם ונצא כנגד בעלי הקבוצות. מצד שני, דמיינו את עצמכם מנהלי חברה כלשהי, אשר מחתימים עובד על התחייבות לשלוש שנות עבודה, ואותו עובד, עליו בניתם לתקופה ממושכת, מבקש לעזוב לטובת משרה אחרת. מה אתם הייתם עושים?

הכתוב הינו טור דעה