דג מלוח במקום תפוח בדבש

במקום לרכז את הביקורת בצעקות בושה, חרפה, ביזיון, כלימה, לסגור את הענף (הנה, צעקנו), אפשר לתפוס את הראש ולא להאמין: ישראל הפסידה לנבחרת שדייקה ב-35% מהשדה, וצריך לחפש תקדים לנתון כזה. דברים כאלה קורים אחת לכמה עשרות משחקים ולשפל נמוך מזה קשה להגיע. הפעם האחת הזו נפלה על הראש של הנבחרת המבולבלת של אריק שיבק, שנראתה כמו חבורה שלא יודעת איך לנצח ושיחקה באש.

בסופו של דבר, היא אכן עלתה בלהבות על ידי יריבה שהיא לא יותר מאשר קלישאה של אותן נבחרות שמתקשות להעביר שלוש מסירות מסודרות בהתקפה. על פי אותה קלישאה, הנבחרות האלו מחפות על הנחיתות באגרסיביות, לב רחב, אתלטיות ואמונה ובסופו של דבר יכולה גם לנצח פה ושם. עובדה.

נותר רק להצטער על שנת הצהריים של ערב החג שהלכה לאיבוד, ותמורתה קיבלנו את אחד המשחקים הכי דלוחים ומלוחים שאני זוכר בשנים האחרונות. טוב שהגיע התפוח בדבש בערב, כדי לשפר קצת את הטעם. שנה טובה, אגב.

הרמה הנמוכה של המשחק אמורה להטריד כל מי שאוהב כדורסל ישראלי. אחוזי קליעה גרועים במיוחד יכולים להופיע פתאום ולהכניס את המערכת להלם. זה קרה, קורה ועוד יקרה גם לגדולים יותר, אבל מה שמפריע באמת הוא היעדר היוזמה והרפיון המנטלי. יריבה התקפית חלשה כמו בריטניה מזמינה לחץ אגרסיבי על הכדור ורבע ראשון מוחץ (כלומר, כזה שבו היא תימחץ). בפועל, לא רק שישראל הפסידה ברבע הראשון ופיגרה ברוב המשחק, היא גם הראתה לחץ מדומה, נראתה חיוורת והתפרעה על המגרש בזריקות מביכות שלעיתים לא רואים גם באימונים.

יניב גרין בוהה (אתר היורובאסקט)

היעדר הסדר התפתח למשחק שבו סוסי הפרא האתלטיים, בעיקר ליאור אליהו ועומרי כספי, לוקחים על עצמם את העיקר בדרכם-שלהם. זה יכול להיראות יופי ביתרון, אבל הרבה פחות מזה בפיגור. כספי ואליהו יכולים לעשות בנבחרת הזו פחות או יותר מה שירצו, ועליהם היא תקום או תיפול במיוחד בקטעים בהם תידחק עם הגב לקיר. נגד בריטניה הקיר נשבר וישראל נהדפה מכל הקומות עד לקרקע הרבה בגלל ה-8 מ-20 חסר התקנה של שניהם מקו העונשין.

אבל דיוק ואחוזי קליעה הם לא חזות הכל. חסרה טריות ברגליים של חלק גדול מהשחקנים האחרים, וגם אנרגיה, תעוזה, התקפות מעבר מהירות. יותר ביחד ופחות לחוד. ובכלל, אם אפיק ניסים היה השחקן הטוב בנבחרת, עם מדד הפלוס-מינוס הטוב מכולם, מדוע כמעט שאינו על המגרש בדקות האחרונות שלפני ההארכה, כשהמשחק נצמד? מדוע ניסים הוא קורבן של חילופי הגנה-התקפה, אם הוא הנחוש והחד מכולם? מדוע כדור אחרון הולך ליוגב אוחיון (2 מ-7 מהשדה) שלוקח זריקה מבחוץ ולא הולך לסל, במקום להפקיד אותו בידיים של נסים (5 מ-7 מהשדה)?

מאוחר יותר, בתוך ההארכה ותחת הלחץ ההיסטרי של פייבוריט שעומד להיות קורבן לסנסציה, גם נסים איבד כדור חשוב, אז בואו לא נהפוך אותו לגיבור. מישהו, אגב, הגה רעיון להציג את שחקני הנבחרת כגיבורי על בפרומואים לקראת האליפות. בטרם מלבישים להם חליפות חלל ומבט קשוח על הפרצוף, שייקחו מעדר, ילבישו בגדי עבודה ויצאו לחרוש בשדות ולעבוד את האדמה. ובמלים אחרות, בואו נתחיל מהבסיס לפני שנחליט שאנחנו בשמיים. וזה מתחיל כבר במשחק הבא נגד אוקראינה.