בוריס קליימן חולק את אותה שאיפה עם כל שוער צעיר אחר – להרוויח את אפודת השוער הראשון ועדיף כמה שיותר מהר. בסוף העונה שעברה זה נראה כמעט מתבקש שהשוער ייקח את הקריירה צעד אחד קדימה ויהיה מס' 1 של הפועל ת"א, ולא רק על החולצה.
אבל שאיפות לחוד ומציאות לחוד: רן בן-שמעון, מאמן שקול לכל הדעות, החליט שמדובר בסיכון, והציע לקליימן "להתחרות" עם שוער נוסף, לימים דני עמוס. הצעה כזאת לא משנה את מעמדו של קליימן בקבוצה כלל וכלל, כל שוער שני "מתחרה" עם השוער הראשון, אבל לרוב נשאר לחמם את הספסל, ועוד שנה מתבזבזת. קליימן החליט שזה לא מתאים לו ובצדק, בשלב הזה הוא צריך לקבל כמה שיותר דקות על הדשא.
גם האוהדים לקחו את הצד של קליימן, בחור צעיר ומלא פוטנציאל, שלמרות שלא שמר על יציבות, לא בהפועל ולא בנבחרת, מראה ניצוצות של שוער ענק. אבל בן-שמעון התעקש, הביא את דני עמוס ולמעשה סלל את דרכו של קליימן החוצה. עד כאן הכל מתקבל על הדעת.
 |
| עמוס. סלל את דרכו של קליימן החוצה (יניב גונן) |
|
| |
אבל כאן מסתבכת העלילה. קליימן החליט משום מה שהתחרות בירוק של חיפה טובה יותר מהתחרות באדום, ונסע לכרמל כדי לנסות ולהתעלות על בויאן שאראנוב, מהלך שאני פשוט לא מצליח להבין.
בהנחה שהשאיפה של קליימן היא אכן להתקדם, אין שום הגיון במעבר של השוער הצעיר לחיפה. מדובר בשתי קבוצות שמשחקות באותם מפעלים, על אותם תארים, עם אותה רמת לחץ ועם שוערים מנוסים, ואיך נאמר, לא פראיירים.
זה היה הזמן עבורו להשתפשף, לעבור, בהשאלה או לא, לקבוצה שהיא אולי חלשה יותר ויוקרתית פחות, אבל שתתן לו את הזמן ואת האמון שלו הוא זקוק כדי להתפתח. במקום לעשות את הצעד הנכון עבור הקריירה, השוער בחר להחליף את המדים – אבל לא את הסטטוס.
אני בהחלט מבין את בנאדו ובן-שמעון שחששו לתת לקליימן אחריות כה גדולה, אחרי הכל מדובר בעמדת מפתח ועד כה לא ראינו ממנו הרבה. החשש שלי הוא שאחרי המעבר לחיפה יתכן שלא נדע עליו הרבה יותר גם בתום העונה הקרובה.
הכתוב הינו טור דעה