קשה לי לבחור את המילים שיתארו את ההרגשה לאחר המשחק בו רמסו אותנו האיטלקים 4:0 בבית. אני מנסה לבחור בין חלחלה, גועל, סלידה, שאט נפש ואף מילה לא מצליחה לתאר את התחושה האמיתית.
לאחר 38 דקות בהן נכנסנו לפיגור 1:0 הגיע הרגע המכונן. הרגע שבו המשחק הפך רשמית לגארבג' טיים והוציא איתו את כל הרוע שקיים במדינה שלנו החוצה. אייל גולסה, שחקן שידע עליות וירידות ניסה לחלץ כדור, החליק, טעה, והורחק.
הוא היה בשוק, לוזון ואנחנו הבנו שזה נגמר והאיטלקים קיבלו את האות לארטילריה. ברגע הזה יצא השד מהבקבוק. השד המכוער, המלגלג, השמח לאיד, הצבוע וכל מילה שתוכל לתאר את התנהגות האספסוף שהחלה בקריאות הקנטה "דור מיכה" לעבר גולסה.
למקרה ששכחנו, היורו הזה הוא לשחקנים מתחת לגיל 21 וגולסה הוא עדיין ילד בן 22 שבאותו רגע חרב עליו עולמו. כן, הוא מודע שסקאוטים מסתכלים, שהמדינה בוחנת, שהירוקים מצפים שיוביל סוף סוף והנה, החלומות נגוזים כשהוא מסיים את הטורניר מוקדם מהצפוי. אותו קומץ מגעיל נזכר לשמוח לאיד. מעניין מה היה קורה אם גולסה היה כובש שער או מבשל, אך עם זאת תתפלאו, גם כאן לא קבור הכלב.
|
אוהדי ישראל הולכים הביתה (יניב גונן) |
|
|
13 אלף צופים נכחו כקהל בבלומפילד, ואפילו לא אחד חשב לעודד את השחקן שלנו שהורחק. שלנו. 13 אלף סותמי פיות שנתנו גושפנקה לאחד מחולאי התרבות הגדולים שלנו. לחכות בפינה, לראות את הנפילה, לצחוק, לקרוא לכולם, לצלם, להעלות לפייסבוק. במקום להרים, לעודד ולחנך, חלק מהאספסוף איך מתנהגים אוהדים. איך מתנהגים בני אדם.
ארגון מדהים, אצטדיונים בקנה מידה הגבוה ביותר שקיים, סדר מופתי, הנבחרות הגדולות באירופה, כוכבים ענקיים ותפאורה מדהימה לא הצליחו להסתיר את התכונה המגעילה הזו, שמבחינתי תעיב על זיכרון היורו הזה.
גילוי נאות – אני אוהד של מכבי חיפה, אוהב את המשחק של גולסה ואני חושב שדור מיכה שחקן מצוין שמקומו בסגל.
הכתוב הינו טור דעה