העונה הזו היא העונה של באיירן מינכן. אף אחד לא יכול היה לקחת לה את זה, אפילו לא אריאן רובן. ההולנדי שלא הפסיק להחמיץ היה רחוק מלהרשים, כמו הקבוצה שלו, אבל הביא בסופו של דבר את הגביע לקבוצה שנתנה את העונה האירופית הטובה ביותר, הקבוצה שכולם הימרו עליה, הקבוצה שמגיע לה.
הפתיחה לא נראתה מבטיחה במיוחד עבור הבווארים ודורטמונד היו נחושים יותר ויעילים יותר. כולם חיכו לבאיירן מינכן הדורסת של העונה הנוכחית, זאת שאף קבוצה לא יכולה לעצור, אבל היא לא הגיעה. אפשר היה לראות את המשקולות על הרגליים של שחקני באיירן. הלחץ על הקבוצה הנהדרת הזו, שדוהרת לטרבל חלומי, היה עצום. ואמרתם לחץ - אמרתם אריאן רובן.
הרשו לי להניח שבראש של אוהדי באיירן עברה כמה פעמים המחשבה "הנה, שוב הוא הורס לנו". הרי אין יותר קלאסי מזה, אריאן רובן מפשל ברגע האמת, כמו שידור חוזר.
 |
| רובן חוגג. אני לוזר? (רויטרס) |
|
| |
גם הפעם הוא לא הציג כדורגל גדול, אפילו לא קרוב, אבל הערב הזה תמיד יהיה הערב של רובן, הערב שבו הוא יכול, וצריך, לצעוק לעבר כל אוהדי הכדורגל בעולם: "אני לוזר"?
באיירן, כמו רובן, לא הייתה בשיאה. אבל אחרי פתיחה מאוד מהוססת הביטחון חזר לקבוצה. השחקנים היו נחושים יותר וחדים יותר, אבל יותר מכל הם השכילו לקחת את מה שמגיע להם. ככל שהתקדם המשחק, באיירן דחקה את דורטמונד לפינה. יום חלומי של ווידנפלר והצלה מדהימה של סובוטיץ' הצילו את דורטמונד, אבל כנראה שזה כבר היה יותר מדי.
 |
| ריברי מכה את לבנדובסקי, שלא הגיע למשחק (רויטרס) |
|
| |
למרות זאת, יותר ממילה טובה מגיעה לחניכים של יורגן קלופ. הם היו יריב ראוי, אבל לא יכלו לקבוצה המפלצתית ממינכן. מריו גצה, שקיבל לא מעט זמן מסך בגמר הזה, היה חסר, אבל הרבה יותר ממנו בלט בהיעדרו רוברט לבנדובסקי. איפה החלוץ הענק שזכינו לראות לאורך העונה? איפה קור הרוח והדומיננטיות ברחבה? לדורטמונד ללא לבנדובסקי אין סיכוי לקחת גמר אלופות, וכנראה שהפולני לא יהיה בשנה הבאה כדי לתקן, אריאן רובן סטייל.