מדינת יעד

67 מקומות מפרידים בין פורטוגל לישראל. 67 מקומות בטבלת האיכות של פיפ"א. הם במקום ה-7, אנחנו 74. פורטוגל היא מדינה קטנה ועניה ביבשת של אירופה. היא לא ספרד, לא גרמניה, לא בריטניה ואפילו לא איטליה. רק 10 מיליון תושבים, לעומת 8 בישראל, רק 22 אלף דולר תוצר-לאומי-גולמי לאדם, לעומת 30 אלף דולר בישראל. אז למה, תגידו לי, למה אנחנו לא יכולים להיות פורטוגל?

בקיץ 2004 טסתי לפורטוגל, לשלבים האחרונים של טורניר היורו. צילמתי אז סידרה דוקומנטרית על הכדורגל הישראלי העגום שלנו. קראתי לה "המרדף אחרי הגביע האבוד". למשחק הגמר באותו טורניר הגיעו יוון ופורטוגל. למה הם ולא אנחנו, שאלתי אז. מה יש בפורטוגל הקטנה והענייה, שדחוסה לה אי שם בקצה המערבי של היבשת, מה יש בה שאין בנו?

התשובות הגיעו מהר. הן היו מגוונות ורבות. כשבישראל מתלהבים בשנת 2013 מ"המושבה" ומ"אצטדיון – בואו ונימחץ יחד בקופות – נתניה", בפורטוגל הקטנה ב-2004 כבר היו אצטדיון האור, ודרגאו ואלבלדה עם 50-60 אלף מושבים בכל אחד, מודרניים ויפים, וכל אחד מהם, כמו כל יתר האצטדיונים במדינה, נבנה כשהממשלה הענייה מממנת 25 אחוזים מהעלות. שומעת לימור לבנת?

נאני בורח מאלבה. לא צריך לחשוב על חצי גמר היורו, אבל הוא באופק (יוסי ציפקיס)

ולא רק אצטדיונים, גם בתי ספר. מהאקדמיה של ספורטינג ליסבון צמח לפני 16 האיש והאגדה כריסטיאנו רונאלדו. ביקרתי שם. נגעתי בדשא שבו בעט כריסטיאנו הקטן בפעם הראשונה בשנת 1996, כשהיה בן 12, אבל הבנתי שהוא לא הסיפור. CR כזה יכול לצמוח בכל מקום, גם בסוף העולם. גם במקום שבו אין דשא והכדורים עשויים מסמרטוטים. הסיפור הוא לא רונאלדו, הוא האופן שבו פורטוגל הקטנה מכשירה את דור העתיד שלה. בבתי ספר לכדורגל, עם מיטב המאמנים, מיטב המתקנים, כשהפורטוגזי הקטן חי ונושם כדורגל באקדמיה שדואגת לכל – מהתפריט ועד לאימון הכושר, משעות השינה ועד לחינוך לספורט אמיתי.

הזכרתי קודם את לימור לבנת שמתחילה עכשיו עוד קדנציה פיקטיבית של שרת ספורט בכאילו. לבנת יכולה לעשות יותר, הרבה יותר, אבל היא לא אשמה יחידה. מדינת ישראל אוהבת לדבר על ספורט, ראש הממשלה אוהב נורא להתקשר לכל מדליסט אולימפי או מאמן שניצח את הגויים, אין שר שלא חיפש השבוע כרטיס לתא הכבוד ברמת גן, אבל שר ספורט של ממש עוד אין כאן והחלטה של ממש לקדם את הספורט, או אם תרצו להפוך את הכדורגל שלנו מחלטורה למקצוע, החלטה כזו תגיע כנראה דקה אחרי שיגיעו השוויון בנטל, הורדת מחירי הדיור והשלום המיוחל.

בפורטוגל כבר עשו את זה. לפני עשרים שנה, כשישראל הביסה את אבות אבותיו של רונאלדו 1:4, הכדורגל שם היה כושל, למרות השתתפות הירואית ומקום שלישי במונדיאל של 1966, למרות השייכות לאירופה, למרות הקרבה לספרד, למרות השורשים והזיקה לברזיל. ואז קיבלה המדינה החלטה. אנחנו אולי קטנים ובטוח עניים, אמרו שם, אנחנו בקושי קיימים ומורגשים ליד האימפריה הספרדית, אבל בואו ננסה לשנות. והם שינו: הכדורגל הוכרז כמשימה לאומית. כאזור עדיפות א'. התוצאות לא הגיעו מיד אבל הן הגיעו. חצי גמר היורו ב-2000, גמר ב-2004, שמינית גמר המונדיאל ב-2010, חצי גמר היורו ב-2012, מקום 7 בעולם ב-2013. עם עשירית מההישגים האלה, לוזון כבר היה כאן ראש הממשלה ולימור לבנת הנשיאה.

כריסטיאנו רונאלדו. בכל מקום יכול לגדול אחד כזה (רויטרס)

ישראל לא תהיה לעולם גרמניה וגם לא ספרד. אבל היא יכולה לשאוף, לפחות לשאוף, להיות פורטוגל. אם רוצים לשרטט יעד דמיוני, קו מטרה, מדינה שבחלומות המתוקים שלנו אנחנו רוצים להיות קצת כמוה – פורטוגל היא האחת. לא נגיע לשם בקרוב, לא למקום השביעי, גם לא למקום ה-27, וגם לא לגמר היורו. אבל אפשר להתחיל ולהתקדם. קו האופק רחוק אבל הוא נראה ביום בהיר גם בלי משקפת. אם נבין עד כמה אנחנו רחוקים (גם במקרה של הפתעה מטורפת ביום שישי), ואם נבין מה צריך לעשות כדי לצמצם את הפער – במפגש הבא ביננו לבינם, אולי לא יהיה לנו רונאלדו אבל גם לא פער של 67 מקומות במיקום של דירוג פיפ"א.