הלילה בו התאהבתי מחדש

מאז שאני זוכר את עצמי הצבעים הצהוב והכחול זורמים אצלי בדם. מעולם לא היתה לי התלבטות, מעולם לא פזלתי לאחרת. כדורגל, כדורעף, כדוריד, ואיך לא, גם קבוצת הכדורסל המפוארת. אלא שאני חייב להתוודות: בשנים האחרונות משהו בהתלהבות, בריגוש מהחבר'ה שמתרוצצים על הפרקט, נעלם. כבה.

כמובן שיקפצו היריבים ויטענו שהפינוק גבר עליי. "אוהד הצלחות", הם יסננו. "בטח התרגשת עד אין קיץ כשהגעתם בכל שנה לפיינל פור, ועכשיו – כשפחות טוב – זה כבר לא מעניין אותך". על פניו, הטענה הזו נשמעת די משכנעת, אבל איך היא מסתדרת עם רכישת מינוי במשך עשור לאחות מאצטדיון בלומפילד, דווקא באחד העשורים החלשים ביותר של המועדון? אעזור לכם, היא לא מסתדרת. משהו אחר כנראה משך אותי יותר בשנים האחרונות לקבוצת הכדורגל, למרות החיבה שלי לענף עם הכדור הכתום.

מעט מאוד פעמים העונה פיניתי את הלו"ז בחמישי בערב או ויתרתי במיוחד על בילוי חברתי כדי לשבת ולראות את החניכים של בלאט. אם לא די בריגוש שדעך, גם התוצאות והיכולת העונה לא היו משהו שמדביק אותך לכורסא. ובכל זאת, התיישבתי לראות הערב את המשחק החשוב מול חימקי מוסקבה. לא חשבתי שמכבי יכולה להביס את הרוסים בלמעלה מ-21 נקודות, גם ניצחון בנקודה נחשב בעיניי להישג, כי אחרי הכל צריך להיות אמיתיים: זו לא מכבי ת"א הגדולה לה התרגלנו ואליה פיללנו.

והאמת, צדקתי. לא פגשתי מבעד למרקע מכבי תל-אביב שדורסת ורומסת, לא ראיתי קבוצה שמלהטטת על הפרקט ומביכה את יריבתה, לא ראיתי שחקנים שיזכרו לדורי-דורות בהיסטוריה הצהובה-כחולה. ובכל זאת, התאהבתי במכבי תל-אביב הזו.

דווין סמית´. התאהבתי (יוסי ציפקיס)

התאהבתי במכבי תל-אביב לא מוכשרת מדי, אבל לוחמת. במכבי תל-אביב שמובילה ב-6, יכולה לקבור שלשה שתגמור את המשחק ומחטיאה למורת רוחו של הקהל, אבל חוטפת את הכדור מיד בהתקפה שלאחר מכן. במכבי תל-אביב שהיא בהחלט לא הבחורה הכי יפה שיש, לא זו שתתאהב בה במבט ראשון בפאב, אבל כזו שככל שתכיר אותה יותר, תגלה שהאופי שלה כובש אותך.

אני יודע, אין בין כל זה לבין ה-"מכביזם" המפורסם כמעט כלום. המושג הנ"ל כולל אמנם  גם מלחמה אין-סופית וניצחונות במצבים קשים, דברים שבהם מתאפיינת הקבוצה בשבועות האחרונים, אבל לא כדרך-קבע. ה-"מכביזם" כולל הנחלת תבוסות ליריבות, עליונות ברורה, דורסנות. מושגים שכמעט ולא קיימים העונה בנוקיה.

ובכל זאת, אני מרגיש שהתאהבתי במכבי תל-אביב הזו, ולא בלית ברירה. לא רק כי זה נמצא אצלי בדם מגיל 0, לא כי אני חייב. אני הרי מקבל העונה אין-סוף סיפוקים מקבוצת הכדורגל, כך שמועדון הכדורסל הוא לא מפלט להתנחם בו.

האמת היא שבכלל לא התכוונתי שזה יקרה לי, אבל בינינו, מי מאיתנו תכנן פעם להתאהב? לא הגעתי עם מחשבות על ניצחון, בטח שלא ב-21 הפרש, ולא הייתי המום אם הערב הזה היה מסתיים בזפזופ לערוץ אחר באמצע הרבע השני. אבל הוא לא הסתיים כך, כי מכבי תל-אביב הזו, דווקא בגוונים האפרוריים-לוחמניים שלה, הגיעה פתאום, הנה היא שוב בבית, באה לי כל-כך כל-כך פתאום. וכמאמר השיר, אני רק צריך עוד דקה להתרגל אליה שוב.

פלאניניץ´. לא בשל לרמות האלה (יוסי ציפקיס)

ולמרות כל האופוריה, המשימה של בלאט והשחקנים עדיין רחוקה מלהסתיים. המיקום בבית, גם אחרי הניצחון הנפלא, לא מעניק העפלה לשלב ההצלבה. פלאניניץ', גם אחרי משחק לחימה וחצי שני טוב, עדיין לא בשל לרמות האלה. שון ג'יימס עדיין הגבוה היחיד שנותן תפוקה. ההשתוללות החיובית של קיינר-מדלי לא מבטיחה שהוא לא יחזור לסורו ולהחטאותיו בקרוב. אליהו ופניני עדיין לא חדים כבעבר. וכן הלאה וכן הלאה, הבעיות והצרות ידועות.

אלא שלא משנה איך יגמר המסע הזה, בין אם בעליה ל-8 הגדולות באירופה ובין אם במפח נפש בדיוק ברגע האמת, דבר אחד בטוח: בשישי הבא, בשעה 21:00, לא תראו אותי בקולנוע, לא בפאב ולא במסיבה. הצעות לבילויים, אני מודיע מראש, ידחו על הסף. אני מצטער, פשוט יש לי דייט עם האהבה החדשה-ישנה שלי.

הכתוב הינו טור דעה