המצב בהפועל ת"א שמח ומבדח

משעשע היה לצפות בשידור הטלוויזיה הראשון בהיסטוריה שבו התאפשר לא רק לראות את טעויות השופטים שלנו, אלא גם לשמוע אותן. משעשע לא פחות היה גם סוף סוף להרוויח מהטעויות האלה. אחרי כל כך הרבה נקודות שנגזלו השנה מהאדומים בגלל שופטים חלשים, הגיע הזמן להיות פעם אחת בצד השני. צחוק הגורל: שבוע אחרי שהלך הביתה המאמן שהפך את הבכי על טעויות השופטים להמנון, זוכה המחליף שלו לניצחון בגלל אותן טעויות ממש. ועכשיו רק צריך לקוות שהמזל הזה, ששינה הפעם כיוון, הוא לא רק עניין פורימי. כי פורים, אתם יודעים, בא רק פעם בשנה.

וחוץ מזה – ניצחנו. וואו. הנה שוב התחושה הזו, המוכרת מהעבר הרחוק, של חיבוקים בדקה ה-90, של שלוש נקודות בטבלה. ניצחון. ממש ניצחון. ועוד בדקות האחרונות. מה אתם אומרים? לא היה משחק גדול. נכון. גם לא יהיו השנה משחקים גדולים וגם לא ליגה גדולה. אבל הייתה קבוצה ששיחקה כדורגל והיה על הקווים מאמן שהוא לא פרגוסון ולא מוריניו, אבל גם לא אבוקסיס. הפרידה מיוסי הייתה מהוססת מדי ומאוחרת מדי. עכשיו, עם מאמן מחובר יותר למציאות, אפשר יהיה אולי, לא בטוח, לסיים גם את העונה הצהובה והעגומה הזו עם כרטיס לאירופה.

יוסי אבוקסיס. פרידה מאוחרת מדי (יוסי ציפקיס)

יש שחקנים, אני יודע, שרצו שיוסי יישאר. אלמוג כהן למשל. בסוף המשחק הוא לא שכח להחמיא למאמן המפוטר. יש כאלו שנשמו לרווחה. טוטו תמוז למשל, שחיבק את פרדי אחרי השריקה עד דלא ידע. ויש כאלה, כמו דג'מבה דג'מבה, שרק עכשיו, פחות משבוע אחרי שמאמן חדש הגיע לחודורוב, ברור עד כמה לא נוצלו נכון ולא נוהלו נכון. דג'מבה דג'מבה הוא שחקן אפור. לא מלהיב. אבל הוא מנוע שצריך לדעת באיזה דלק להזין אותו. אבוקסיס טעה לגביו, או גם לגביו. פרדי דוד, אני חושב, יוציא ממנו יותר.

הפועל תל אביב, צריך לזכור, עלתה גם למשחק הזה כששלושת הבלמים הראשיים שלה מושבתים. יגאל אנטבי ומור שושן לא היו מקבלים ביחד או לחוד את מרכז ההגנה גם לא בהפועל עכו, אבל זה מה שיש. מול הפועל באר שבע, הגרועה שבכובשות הליגה, זה עבד איכשהו. מול אריות הפלייאוף העליון צריך שהפצועים כולם יחזרו. נדמה לי שכבר שבוע שלא נפצע לנו שחקן חדש. חזון העצמות היבשות, חזון השרירים המתאחים.

פרדי דוד. יוציא יותר מדג´מבה דג´מבה (משה חרמון)

דילמה כבדה היא סוגיית השוער. מדיניותו השגויה של המאמן המודח הפכה שני שוערים מעולים לאחד שלא מפסיק להפסיד לנו נקודות (אדל) ולאחד שאיבד את הביטחון (קליימן). בעיית השוער היא לא היחידה ולא העיקרית בהפועל של השנה, אבל היא בעיה. פרדי דוד חייב לשים לב אליה לקראת המשחקים המכריעים בחודשים הבאים. ובעניין הזה אין מקום לקיבעון. את האפודה הראשית צריך לתת למי שיהיה טוב יותר ובטוח יותר בעצמו. אני לא בטוח שהאיש הזה הוא אדל.

מילה על מכבי. היא תזכה כמובן באליפות ואפשר להתחיל לשנן את מילות התנחומים: לא נורא. גם להם מותר, אחרי תקציב של 110 מיליון שקל, לקחת תואר פעם בעשר שנים. מכבי ראויה לפרגון. מזמן לא הייתה בליגה שלנו קבוצה טובה כל כך. אפילו בני טבק של רמת השרון אמר שקבוצתו באה לשחק מולם כמו מילאן נגד בארסה. הבדיחה הופכת למציאות. ולא רק בפורים. עכשיו, כשלמכבי יש גם מזל, עם שער ניצחון בדקה ה-99 וניצחון קטן במשחק קטן עוד יותר, ברור ששום דבר לא יוכל לעצור אותה. לא בנאדו הזוהר וגם לא פרדי שלנו.

מכבי ת"א חוגגת. בלתי ניתנת לעצירה (יוסי ציפקיס)

ומילה אחרונה על בית הדין של ההתאחדות לכדורגל. באמצע השבוע זה היה שוב בית הדין העליון שהציל את המוסד השיפוטי של ההתאחדות מהתבזות גדולה וביטל לחלוטין את פסק הדין המטומטם שגזר על הפועל ת"א - שלושה משחקי רדיוס בגלל שלט (מזעזע כשלעצמו) שהניף אוהד דביל אחרי המשחק. הגיע הזמן להבין שדייני בית הדין הזה צריכים ללכת הביתה. הם אנשים בינוניים, הזויים וכנראה גם לא ממש חכמים. ותודו שיש קו ארוך שמחבר ביניהם לבין השופטים שעל המגרש, גם אלו שנותנים לנו פנדלים שלא היו. מצחיק? ממש לא. אפילו לא בפורים.