הדרבי - זה מה שנשאר

יש שתי דרכים לכתוב טור כזה. האחת, עם הפנים קדימה. שם, קדימה, נמצא הדרבי והפעם הוא באמת מעל לכול. לדרבי הקודם הגיעה הפועל תל אביב אחרי הפסדים מביכים לנתניה ובית"ר. אז, בין שני ההפסדים, היה גם ניצחון אחד על חיפה. הפעם, אלה כבר שלושה הפסדים. שלושה משחקים, אפס נקודות, אפס שערי זכות ושמונה כדורים ברשת. גרוע יותר מזה לא יכול להיות. או שבעצם כן - הפסד רביעי רצוף בדרבי יהיה גזר דין מוות לעונה שלמה ואולי גם מעבר לה. ולכן, הרבה יותר מתמיד, הדרבי הזה, הדרבי הקרוב, הוא הדרבי הכי חשוב של השנים האחרונות.

ויש דרך אחרת לכתוב. יוסי אבוקסיס אמר השבוע ברדיו שאני מנסה להיות מיוחד ולכן ממליץ לו ללכת הביתה. הבעיה העיקרית עם הטיעון הבכייני הזה היא שעכשיו, אחרי הביזיון התורן מול נתניה, אני כנראה כבר לא כל כך מיוחד. אבוקסיס הוא אולי מאמן טוב אבל הוא איבד את זה. איבד את הקבוצה, איבד את חדר ההלבשה. ואם מחפשים פיתרון למשבר, אבוקסיס הוא כבר לא הפיתרון לבעיה. הוא הבעיה עצמה.

שחקני הפועל ת"א מאוכזבים (יוסי ציפקיס)

כי נכון שקשה להתעלם מהעובדות. קבוצה שעולה לשחק בלי תשעה שחקני סגל, ושגם כך לא נהנית מסגל רחב מדי, היא קבוצה שסיכוייה נמוכים מלכתחילה. זה נכון לגבי כל קבוצה בעולם. ונכון שקשה להתעלם מחוסר המזל - שער עצמי ופנדל ועשרה שחקנים. העניין הוא שהבעיה לא התחילה במשחק המסויט הזה מול נתניה. היא התחילה מזמן. את ההשתקפות שלה אפשר היה לראות דווקא במחצית השנייה בבלומפילד. במקום לעלות עם רעב בעיניים וטירוף ברגליים, השחקנים המשיכו במפגן של אפרוריות בינונית. האוהדים, שנשארו השריד האחרון למה שהייתה פעם פצצת אנרגיה אדומה, עודדו לשווא. מן הצד הזה נראה היה כאילו שהשחקנים עסוקים בעיקר בניסיון לשמור על שריר הירך האחורי שלהם במצב רפוי.

לא אחזור שוב על מה שכתבתי כאן כבר לפני כמה שבועות. המסקנות כלפי מאמן הכושר הוסקו, רק חבל שזה קרה כל כך מאוחר. וזה קרה מאוחר מדי כי ההתנהלות של הפועל מתאפיינת ביותר מדי בטחון עצמי במשרדי ההנהלה ובפחות מדי נכונות להודות בטעויות ולתקן. עצימת העיניים של אבוקסיס ומנהליו אל מול המתרחש, עצימת העיניים גם כלפי כישלונו של אבוקסיס עצמו, היא ההסבר הטוב ביותר לאנרגיה הכבויה. השחקנים מחפפים באימונים, זה ידוע לכל. זה חלק מההסבר לפציעות המרובות, וזו כבר הבעיה של המאמן, לא של מאמן הכושר.העניין הוא שהשחקנים של הפועל הפסיקו להאמין בעצמם - אבל המאמן והמנהלים שלהם עדיין מלאי ביטחון.

מה עושים עכשיו? כמה דברים. ראשית, מסכמים במהירה עם אלמוג כהן. במצב העניינים הנוכחי, גם אם אלמוג מנצל את המצב לדרישות כספיות דמיוניות, אין ברירה. שנית, מכשירים כמה שיותר פצועי ירך לדרבי ועולים לשחק איתם גם אם לא יהיו כשירים ב-100 אחוז. שלישית, מכניסים לכולם לראש מה עומד על הפרק. מהו הדרבי הזה ומהי חשיבותו. מכבי תעלה פייבוריטית, אבל לפני שנכנסים לחישובי סיכויים צריך לעלות לדשא כאילו שזו המלחמה האחרונה לחיים הספורטיביים של המועדון הזה.

יוסי אבוקסיס. הוא הבעיה של הפועל (יוסי ציפקיס)

מישהו אמר לי השבוע שזה הזמן להביא את שייע. שייע פייגנבויים. מי שראה גולסטאר אולי יצחק אבל בטוח יבין. להפועל תל אביב חסרה נשמה. וחסר אולי איזה כישוף נגדי שיחזיר את המזל למקום הנכון. אולי עם שייע על הקווים ואורן זריף על הכישופים, הנאחס הגדול יישבר. זה כמובן לא יקרה. אבל מה כבר נשאר לנו אם לא לצחוק קצת, ולחלום. לחלום על דרבי שבו תקום החיה הפצועה, יתאחו שריריה המתוחים ויחזרו שחקניה להבקיע - ואם אפשר גם לא לספוג. זה יהיה קרב אחרון - לתפארת האדום הדוהה.