מספר שבועות לאחר שמכבי חיפה הנחיתה בישראל את החלוץ היהודי, דניאל הבר שמשך את עינו של המאמן אריק בנאדו, נראה שהצדדים ייפרדו. כשהבר הגיע, היה נדמה שחיפה שמה את ידה על מציאה נדירה - שחקן טוב ועוד יהודי. אחד כזה שלא ייחשב כזר וכך הקבוצה תוכל להשקיע פחות בחלון ההעברות של ינואר.
לאחר שחיפה החתימה אותו, הכישרון שלו קרץ גם למאמן הנבחרת האולימפית, גיא לוזון, שבדק אפשרות לצרף אותו לסגל. אבל כמו שלמדנו במדינה הקטנה שלנו ובכדורגל הישראלי בכלל, שמה שטוב לפני שבוע כבר לא טוב היום.
|
גיא לוזון. גם הוא חשק בשירותיו (יוסי ציפקיס) |
|
|
אחרי שהירוקים החתימו את הבר, הוא החליט שהוא אכן מעוניין לשחק במועדון מהכרמל, אך לא להירשם כיהודי ולא לעשות את תהליך העלייה כראוי.
ברגע שהוא החליט שהוא לא מוכן לבצע את התהליך ולא לשחק כישראלי, מכבי חיפה תעשה בחכמה רבה אם תשחרר אותו. יש כאלו שיגידו שאם הוא שחקן טוב אפשר להשאיר אותו כזר, אבל אסור לשכוח שמדובר בשחקן צעיר, ולחיפה יש רבים כאלו במחלקת הנוער. עדיף לתת לשחקנים המקומיים הזדמנות מאשר לשחקן יהודי צעיר שלא מוכן לשחק כישראלי.
אין שום סיבה לתת פרס לשחקן היהודי הנחמד הזה, שרוצה לשחק בישראל, אך בוחר לשמור על המקום שלו בקנדה מבלי לעשות את כל התהליך של העלייה. אולי הוא חושש קצת מלשרת בצבא, או ממהלך בירוקרטי שבסופו של דבר יעניק לו דרכון ישראלי.
כיהודי הוא היה צריך לחוש סוג של גאווה לשחק בליגת העל הישראלית ולקבל תעודת זהות כחולה. אם הוא לא היה מוצא את מקומו בחיפה או בישראל הוא היה תמיד יכול לחזור למקום ממנו הוא בא. אסור לשכוח שהוא הגיע לפה מבחירה, הוא ידע שמדינת ישראל היא מקום מיוחד עבור יהודי העולם.
וכמו שכבר אמרתי, אם הוא מחליט לא לבצע את התהליך, את המקום של השחקן הצעיר והמבטיח עדיף לשריין לשחקן נוער.