בימים בהם כולם דנים בנבחרת הכדורגל, מגיעה הודעת הפרישה של אריק זאבי, שיתלה את חליפת הג'ודו בגיל 35. זאבי הוא דוגמא מובהקת לווינריות, חתירה לניצחון ומצוינות בספורט.
כולנו התרגשנו לפני שמונה שנים, אז נשא זאבי בגאווה את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה 2004. גם על מזרן הג'ודו זאבי לא איכזב והגיע להישג השיא בקריירה שלו, מדליית ארד אולימפית.
 |
| זאבי עם מדליית הארד. גאווה גדולה (GettyImages) |
|
| |
ההפסד ליריב הקוריאני היה מאכזב מאוד, אך זאבי הראה הרבה אופי, קם מן הקרשים והביס את אלקו ואן דר חיסט בדרך לארד הנוצץ ולהמשך המורשת של ישראל בענף הג'ודו, אותו ענף שהביא את מדליות הבכורה ב-1992 עם יעל ארד ואורן סמדג'ה.
ספורטאים נוספים, חמישה במספר, הצליחו להביא מדליה לישראל, אך מה שמייחד את זאבי הוא התגובה שקיבל לאחר הפסדים. קל מאוד לשבח, להלל ולפאר אחרי ניצחונות. קל גם לקטול, להשמיץ ולבקר אחרי הפסדים.
 |
| זאבי מאוכזב. קיבל מחמאות גם אחרי הפסדים (לירון לוי) |
|
| |
אבל זאבי שונה מכולם. כמות הפרגון והתמיכה לה זכה אחרי כשלונות, כמו זה באולימפיאדה האחרונה, הייתה לא פחות ממדהימה. ג'ודו הוא ספורט אכזרי. זאבי התכונן ארבע שנים לרגע הזה ואחרי 43 שניות ירד מנוצח בתרגיל ריתוק כואב במיוחד.
למרות התבוסה, זאבי זכה לתמיכה מקיר לקיר. קולגות, אנשי מקצוע ואוהדים חיזקו אותו ונתנו לו להבין שהוא לא לבד. אריק לא הצליח לעצור את הדמעות ולנו נשארה להגיד מילה אחת: תודה.
הכתוב הינו טור דעה