לא כבוד גדול

שתי קבוצות ישראליות עלו למפגש מול קבוצות ספרדיות בליגה האירופית. לא סתם קבוצות ספרדיות, הפיינליסטיות של המפעל. קריית שמונה אמנם השיגה נקודה בנס עם הרבה מאוד נחישות, אבל למרות הנקודה, האלופה שיחקה כמו קבוצת תחתית של ממש בליגה האירופית. למרות המילים הטובות על הלחימה וההגנה, קריית שמונה לא נראית כמו אלופה שתביא לנו הרבה כבוד העונה באירופה.

הפועל תל אביב הוכיחה לנו שמה שמספיק כדי להיות אחת משתי הקבוצות הטובות בליגת העל, ממש לא מספיק מול הרכב משני של אתלטיקו הגדולה. היו ימים בהם קבוצה ישראלית הייתה נותנת פייט הרבה יותר טוב מול אתלטיקו. לפני שנתיים הפועל אולי היתה מנצחת.

אבל לצערי הגיע הזמן להתחיל להפנים, אנחנו עוד נתגעגע לימים בהם הכדורגל הישראלי היה טוב מאוד. אני מתכוון טוב מאוד יחסית לכמות הכסף, הקהל, האוכלוסיה, הכישרון הטבעי ותקציב הספורט של המדינה. מה שבאמת עצוב בכדורגל הישראלי של העשור האחרון הוא העובדה שחווינו את התקופה הטובה ביותר שהייתה או תהיה לו, אבל כל הזמן היינו עסוקים בלהתלונן.

פנטסיל מול אתלטיקו. לא מספיק מול הרכב משני של אתלטיקו (יוסי ציפקיס)

הקבוצות שבנו בית"ר ירושלים, מכבי חיפה (פעמיים) ואז הפועל תל אביב בעשור האחרון היו הרבה יותר רציניות מהאוהדים שלהן, או מהתקשורת, שכל הזמן רק עסקה בתלונות על הכדורגל המקומי. 'דור הזהב' של הכדורגל הישראלי נחשב לזה שהיה בסוף שנות התשעים, זה של ברקו, רביבו, נמני, אבוקסיס ואחרים, אבל 'דור הזהב' האמיתי הוא זה של העשור האחרון. הבעיה היא שהיינו אטומים מדי כדי להבין את זה.

כשישראל ניצחה את רוסיה במשחק חסר חשיבות זה היה רגע ענק. גם כאשר הנבחרת עשתה 2:2 באירלנד ו-0:0 בצרפת היו לנו הרבה סיבות לגאווה. עד ההפסד לקרואטיה 4:3 בסוף 2006 הנבחרת לא הפסידה ברמת גן שבע שנים (מתוכן קמפיין אחד לא התקיים בישראל). הנתון הזה הוא סיבה לגאווה אמיתית ביחס לציפיות הריאליות, אבל משום מה כל מה שאני זוכר מהשנים הללו אלו התלונות החוזרות על כך שהנבחרת היא פח אשפה.

לאחר שנבחרת ישראל הפסידה 4:0 לרוסיה, רבים טענו שמדובר בהמשך ישיר של ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אבל למעשה זה הפסד שמציין את סוף התקופה הגדולה של הכדורגל הישראלי שנמשכה יותר מעשור שלם. תקופה בה למרות ששלוש קבוצות העפילו לליגת האלופות ונבחרת ישראל דורגה במקום ה-15 בעולם על ידי פיפ"א, כמות הקהל באצטדיונים הגיעה לשפל של כל הזמנים.

הנבחרת חוגגת שער מול אירלנד. היו ימים

הכדורגל שלנו היה מדהים פעם, אני כבר מתגעגע אליו. למה? כי עכשיו כבר החלה ההתמוטטות הגדולה והאיטית. דור שלם של שחקנים מוכשרים יצאו בקיץ הקודם לליגות בינוניות באירופה ולכדורגל אליו הם לא מתאימים, לישראל היה יכול להיות 'דור זהב' נוסף, אבל הוא פשוט הלך לאיבוד לאירופה בשיא פריחתו ולעולם לא יחזור למה שהיה רק בעונה שעברה. אולי בעתיד זה ישתנה, אבל זה בהחלט לא נראה מבטיח.

למה הכדורגל שלנו בירידה תלולה? כי במכבי חיפה פעם היו שבעה שחקני בית בהרכב וכיום נותרו טוואטחה, דוידוביץ' וקטן. הפלא ופלא, חיפה של הנוער הייתה הרבה יותר טובה מזו של שחקני הרכש. עוד דוגמא? למרות שבמכבי והפועל תל אביב יש קבוצות ברמה גבוהה מאוד יחסית לליגת העל, השחקנים הישראלים שבהן הם חלשים ביותר. איכות הזרים עלתה משמעותית, אבל איכות הישראלים יורדת בכל שנה. רוצים הוכחה? וואליד באדיר ויגאל אנטבי הם עדיין שניים משחקני ההגנה הטובים בליגת העל.

רוב השחקנים המקומיים הטובים, גם אלו של הקבוצות הקטנות, יצאו לליגות אירופיות שפעם היו ברמה של הליגה שלנו. ליגת העל איבדה יותר מדי כישרון מקומי ונבחרת ישראל ספגה מכה אנושה. דור שלם הלך לאיבוד בשנתיים האחרונות, בעידוד הסוכנים, האוהדים, החברים ורבים מאמצעי התקשורת. חלק מכדורגלני ישראל אמנם התעשרו בעוד כמה מאות אלפי דולרים, אבל הכדורגל הישראלי פשוט ירד מכל נכסיו.

כמה שחקני בית יש בתמונה? (עמית מצפה)

אבי לוזון לא אשם במה שקרה ויקרה לנו. גם לא גאידמק, לא טביב, לא גרנט, לא קשטן ולא גוטמן. האשמים האמיתיים הם אנחנו, אוהדי הכדורגל. אנחנו, שבמקום לחבק דור שהוציא מים מן הסלע ויצר הישגים מרשימים ומעוררי גאווה עבור הכדורגל שלנו, עם רמת ליגה מעוררת כבוד, העדפנו להפסיק ללכת למשחקים, הפכנו לאפתיים כלפי הכדורגל המקומי, העדפנו לראות את בארסה נגד ריאל ארבע פעמים בשבוע וחצי.

במדינת ישראל אין למעשה תקציב ספורט, כמעט הכל מגיע מטוטו/ווינר, או במילים אחרות, מהכיס שלכם בכל פעם שהימרתם על שש תוצאות בצ'מפיונס ופגעתם רק בחמש בווינר. במדינת ישראל אין תרבות ספורט, התשוקה לספורט ישראלי רק יורדת והגאווה הלאומית מתמוטטת, לפחות במה שקשור לכדורגל או ספורט בכלל.

במדינה בה ראש עיריית רמת השרון רוצה איחוד עם מכבי פתח תקווה, צעד שלמעשה ימחק את המועדון מרמת השרון. במדינה בה מאמן אלופת המדינה פוטר הקיץ מקבוצתו אחרי עונת האימון המרשימה ביותר שידע מאמן ישראלי בליגת העל, והבעלים אשכרה חושב שאף אחד לא ירגיש. במדינה בה המאמן המצליח ביותר בתולדותיה זוכה ללעג. במדינה בה לא יודעים לכבד את הספורטאים גם כשהם בשיאם ושהתחביב הלאומי הוא להקטין כל הישג, עוד יתגעגו לימים בהם נבחרת ישראל יצאה מאוכזבת אחרי 1:1 בשוויץ, מכבי חיפה עשתה 'בושות' בליגת האלופות. ואפילו לימים בהם קריית שמונה שיחקה כמו קבוצת תחתית בליגה האירופית.

הכתוב הינו טור דעה