יש מקום לאופטימיות אחרי לונדון

דווקא על רקע האכזבה מאי השגת מדליה באולימפיאדה וקטיעת רצף של שנים בצבירת מדליות, אפשר להיות אופטימיים לגבי ההמשך. הבעיות ידועות ונטחנו עד דק בכלי התקשורת בימים האחרונים - אין תשתיות ומתקנים מתאימים, קושי בתכנון טווח ארוך, הקצאת משאבים בעייתית, פוליטיקת איגודים, בעיית ניהול קשה, חסר עומק של אתלטים, תרבות ספורט קלוקלת ועוד. אם כך מאין האופטימיות? להלן ההסברים.

1- השינוי כבר כאן
צאו בשבתות מוקדם בבוקר ותראו את החורשות בכרמל ובהרי ירושלים מלאות במדוושים, ראו את תחנות הדלק שמפוצצות בשש בבוקר באיזור בית שמש/ לטרון ברוכבי אופני כביש, צאו לריצה בחוף הים בחיפה שמלא ברצים.

נכון, יש גם ספורטאים שקונים את האופניים הנוצצות ולא מעבר לכך, או הולכים מבוגרים שעושים פעילות עממית, אבל חלק משמעותי מהאנשים שתמצאו לוקחים את העסק ברצינות, מגיעים לדפקים גבוהים, מודדים אחוזי שומן, יודעים לספר על השיפור בחומצת החלב שהשיגו ועוד. תראו מה קורה באיזורים מרוחקים כמו סאסא או להבים עם גדודי הטריאתלטים הצעירים שצומחים להם שם.

עד לפני לא הרבה שנים זה לא היה כך. אני זוכר עצמי רק לפני 15 שנה רץ לבד בים ועכשיו ראו את כמות הנרשמים לתחרויות משמעותיות כמו מרתון וטריאתלון. ספורט בארץ עבור רבים זה כבר לא רק צפייה פסיבית בכדורגל וכדורסל. אנשים מכירים בספורט כמרכזי בחייהם. ראו את חוגי ההתעמלות הפרטיים לילדים שמפוצצים בנרשמים.

ההורים שלהם לא רוצים בטטות מחשבים/טלוויזיה ומוכנים להיפרד מסכומי כסף לא מבוטלים. הכמות קיימת, תרבות הספורט משתנה לנו מול העיניים. אומרים שאין עומק של אתלטים, אבל יש, צריך עכשיו רק לנהל את זה נכון - לאתר כישרונות, לנתב אותם לענפי ספורט המתאימים להם, לייצר עומק ראוי. המהפכה לא תתחיל במערכת החינוך בה מוקצים כשעתיים של משחקי כדור. המהפכה כבר התחילה במסגרות ה-א' פורמאליות. עכשיו צריך לנהל את זה נכון.

רוכבי אופניים. בישראל אוהבים ספורט יותר מאי פעם

2- ניהול
כפי שנטחן עד דק, זהו הגורם המרכזי לחולשה שלנו. זה כבר לא הגנים ולא הפיזיולוגיה. זו החולשה שלנו בניהול ולא רק בספורט. בתחום זה נעשתה קפיצת מדרגה במספר חברות מובילות ובענפים במשק הישראלי, אם כי המלאכה עדיין מרובה.

יש לנו מנהלים איכותיים. חלקם חי ונושם ספורט (ראו סיבה ראשונה לאופטימיות). תשאלו אותם אם יהיו מוכנים לעשות שינוי קריירה ולעבור לספורט. רובם יגידו שלא. לא במצב הנוכחי. אבל רובם מחפשים לעשות משהו משמעותי מעבר לעבודה בארגון שמטרתו המרכזית בסופו של יום היא מקסום רווחים. האנשים האלו מחפשים משמעות. אני מכיר אותם, הם מחפשים אתגרים ורוצים לעבוד בסביבה עם אנשים איכותיים.

צבי ורשביאק. הגיע הזמן לניהול חדש של הספורט (שי לוי)

הם לא ירצו ללכת לכדורגל. שם רקוב מדי, יותר מדי אלי טביבים, לוזונים ואריאל שיימנים. אבל הם כן יאותגרו אם יהיו חלק מצוות איכותי שמטרתו לשדרג את הספורט האולימפי. יו"ר ועד אולימפי חדש ושר ספורט משמעותי יכולים להכין להם את התשתית. דברו איתם, אולי אתם אף נמנים על האוכלוסיה הזאת. עם התנאים המתאימים זה קרוב יותר ממה שחושבים. אל תאמינו שיש בעיית משאבים למשוך אותם, יש בעיית חלוקת משאבים.

3- אימון
איזה אבסורד - ולרי קוגן מאמן בקפיצה במוט באוזבקיסטן בגלל שכר לא ראוי בארץ, ולנטין בונדרנקו מאמן ספירנטרים שנטש את הארץ בגלל שכר לא ראוי, רק חסר שליאוניד קאופמן או גילי לוסטינג יעזבו לאחר עבודת הקודש שהם עושים. לשלם שכר הוגן למאמנים כה מוכשרים זה כסף קטן עם תשואה מירבית.

נבו, גניאל, עברי וטומרקין וקאופמן. צריך לתת תנאים למאמנים (יוסי ציפקיס)

4- אנחנו לא כאלה גרועים
לא הייתה לנו אולימפיאדה כזו גרועה. נכון, אין מדליה, אבל כל מי שקצת מבין יוריד את הכובע למול ההישגים הבאים - מקום שביעי היסטורי בגב, עומק מרשים של שחיינים איכותיים שחלקם יבשיל באולימפיאדה הבאה, מקום שביעי היסטורי בהתעמלות אמנותית, מקום שישי בגלישת רוח לאחר שתי מדליות זהב באליפויות עולם, עומק של גולשים איכותיים, מקום שישי היסטורי בהתעמלות קרקע. זו לא "אכזבה".

ומה שטוב בכל הסיפור הזה הוא שלא זכינו במדליה. אין כבר עלה תאנה להסתתר מאחוריו. תחושת הדחיפות נוצרה, עכשיו הזמן לשינוי. וכמו בכל המהפכות הטובות, השינוי מתחיל מלמטה, מהעם, מהמדוושים ביערות, מרצי המרתון, מהטריאתלטים, מהאנשים האיכותיים שספורט מאתגר אותם ורוצים להיות חלק מהשינוי.

שטילוב. יש עומק של ספורטאים (רויטרס)

אם אתם קוראים את המאמר ומגיבים לגביו בזלזול, אתם כנראה שייכים לאחת משתי קבוצות – כאלו שלא עושים ספורט וציניים כלפי הרבה דברים בחיים, או ספורטאים בדמכם שנכוו מהספורט בארץ ומדרך ניהולו. הקבוצה הראשונה פחות מעניינת אותי. אם אתם שייכים לקבוצה השנייה, או שהמאמר הזה מדגדג לכם ועושה לכם משהו, אשמח לשמוע את דעתכם.