מצדיע לכם ספורטאים יקרים

המטרה הראשונית והמדד היחיד להצלחה בספורט תחרותי והישגי הוא התוצאות. למרות זאת, ולמרות שעד כה המשלחת הישראלית ללונדון טרם השיגה הצלחות יוצאות דופן, אני מצדיע לספורטאינו ומעריץ כל אחד ואחד מהם.

עוד יש סיכוי לא רע בכלל שמדינתינו הקטנה תסיים אולימפיאדה שישית ברציפות עם מדליה, אך עבורי זה כלל לא חשוב. ההופעות של אלכס שטילוב, יעקב טומרקין, לי קורזיץ, דונלד סנפורד, אריק זאבי ושאר ספורטאי המשלחת הישראלית, הוכיחו פעם נוספת את גדולתם והראו שכל אחד ואחד מהם, ולמרות ההפסדים המאכזבים ולפעמים הצורמים, נתן את כל כולו כדי להצליח.

לי קורזיץ בלונדון. ספורטאית אדירה ולא חשוב לאיזה מקום תגיע (GettyImages)

כמובן שהביקורות וההכפשות לא איחרו להגיע אחרי גמר תרגיל הקרקע של שטילוב, או אחרי ההדחה המפתיעה של אריק זאבי או זו הפחות מפתיעה של שחר פאר. 

הזיכרון הקצר כנראה הפריע לאותם צרי עין להבין את גודל ההישג. אלכס שטילוב הוא המתעמל השישי בטיבו בעולם בתרגיל הקרקע, מתעמל ישראלי נמצא בין 12 המתעמלים הטובים ביותר בעולם כיום, זה הישג עצום בכל קנה מידה, שלא לדבר על הקריירה הנהדרת של זאבי או המקום ה-11 אליו הגיעה שחר פאר בשיאה.

אני לא פטריוט גדול וכנראה שאפילו להיפך, אך אני לא זוכר את עצמי עובד כל יום במשך ארבע שנים על שום דבר ואני ממש לא רואה את עצמי עושה את זה כדי לייצג את דגל המדינה, רק על זה מגיעה להם את כל ההערכה בעולם.

אריק זאבי ושחר פאר, שניהם נתנו את הכל, בזה אין שום ספק

כל אחד ואחד מתושבי מדינת ישראל צריך להיות אסיר תודה לספורטאים שמייציגים את המדינה שלנו באירוע הספורט הגדול ביותר בעולם, ובעיקר לזכור שספורט הוא דבר מאוד אכזרי. כל כך אכזרי שהוא יכול לגמור לבן אדם קריירה מדהימה ב-43 שניות, אך כזה שגם יכול לבנות אלוף בעשר שניות.

אני מאמין גדול בספורט הישראלי ובטוח שיום אחד, ולמרות כל הבעיות והמכשולים, ואולי אפילו כבר בעוד ארבע שנים באולימפיאדת ריו 2016, נחגוג כולנו עם מתעמל או שחיין או אולי אפילו עם אתלט על הפודיום בבמה הכי מפוארת שיש.