להוריד את הכובע

פעם בארבע שנים מגיעה האולימפיאדה, שהיא פסגת הקריירה של כל ספורטאי. ופעם בארבע שנים אנחנו רואים את אותה תופעה מעצבנת, בה בוחרים להתנגח בכל מתמודד ישראלי שלא מביא מדליה, או חס וחלילה עושה טעות לא מחוייבת המציאות.

זה פשוט לא נתפס, מקומם, מעצבן, וגורם לתהייה מדוע אנשים כמו ולריה מקסיוטה ואליס שלזינגר ממשיכים לתת הכול עבור מדינה שפשוט לא מעריכה אותם בשום צורה, ועבור קהל אוהדים שבחלקו הלא קטן, ויש לקוות שלא ברובו, פשוט לא יודע להכיר בעבודה הקשה שהם נותנים כל הקריירה.

מה אנחנו מכירים? כדורגל, כדורסל. כבר שבועיים מסקרים את חמש המשקולות שזרק מאמן מכבי ת"א אוסקר גארסיה על הדשא, וגרמו לכמה כדורגלנים לראות איך זה מרגיש להיות בחדר כושר, עדיין לא מבפנים בכל אופן. אני חותם מבלי לבדוק, שלולריה מקסיוטה יש בשנה האחרונה יותר שעות אימון מכל קבוצות ליגת העל ביחד. היא מתאמנת לפחות פעמיים ביום כמה שעות כל פעם, ובסוף מה היא מקבלת?

שלזינגר. ספורטאית על שלא זוכה להערכה המגיעה לה (GettyImages)

כלום. משכורת של 5,000 שקל בלחץ מהוועד האולימפי, ושלל עלבונות על התרסקויות, נפילות ומה לא. אני חושב שמקסיוטה היא ספורטאית על. כל ספורטאי שמצליח להגיע להישגים באתלטיקה, התעמלות, שחייה, או כל ספורט שהוא לא כדורגל או כדורסל בישראל עושה את הבלתי ייאמן. הוא הודיני של הספורט. הוא שווה ערך למחולל ניסים, למוציא מין מן החצץ (סלע זה כבר הגזמה).

מה יש פה? בריכה אולימפית אחת בלחץ בווינגייט, תת תנאים לאנשים שרוצים להגיע להישגים בתחומים אולימפיים. כסף לא נותנים להם, מכשילים אותם עם קריטריונים ישראליים שקשים יותר מאלו האולימפיים, ובסוף, אחרי שהקריבו את גופם, חייהם, נפשם ועתידם הכלכלי הם אפילו לא זוכים להערכה.

אלכס שטילוב. מגיע להישגים בתת תנאים (רויטרס)

שלזינגר, מקסיוטה, גל נבו, נמרוד שפירא בר אור, גולן פולק, אלכס שטילוב, יעקב טומרקין, סוסו פלאלשווילי, טומי ארשנסקי וחבריהם עשו את ההישג שלהם בעצם ההעפלה. אנחנו לא במצב ספורטיבי שמרשה לנו לקרוא לספורטאי כלשהו, כולל ללי קורזיץ או שחר צוברי, כישלון במקרה של אי השגת מדליה.

את מרבית ההישגים שהם הגיעו אליהם, ביניהם גם אריק זאבי, הם יכולים לזקוף בעיקר לכוחות מנטליים בלתי נגמרים, לרצון להקריב את עצמך כנגד כל הסיכויים, במדינה בה זה לא ישתלם לך בשום שלב. ואם זה לא מספיק, מגיע מישהו שקורא לעצמו יו"ר הוועד האולימפי, או בשמו המלא צבי ורשביאק, ומכפיש את מקסיוטה בשידור חי, בדיוק ברגע בו היה מצופה שיגן עליה. אבל ורשביאק הוא עסקן, מהסוג הנמוך ביותר שקיים כאן, לא טוב יותר משום פוליטיקאי או ראש קבוצה שעסקיו ומקורות כספיו עלומים.

אז אחרי כל זה, הדבר היחיד שנשאר לספורטאי אולימפי הוא קצת הערכה. לא מיו"ר הוועד האולימפי חס וחלילה, לא בכסף, בתנאים, או בדברים שברוב המדינות המתוקנות בעולם הם המינימום שבמינימום. לא בספונסרים, שמעדיפים לתרום את כספם לכל קבוצת כדורגל זניחה. אלא מהקהל, שיידע להעריך ספורטאי שעבד ארבע שנים יומם וליל בשביל להביא קצת כבוד למדינה שלא מעריכה אותו בגרוש. האמת, זה המעט שאפשר לעשות. גם אם לא ניקח אף מדליה בלונדון.

הכתוב הינו טור דעה