כמה סמלי שהסיפור הכי מרגש של השבוע האחרון בספורט הישראלי התרחש באותה מדינה שבה התרחש האירוע הכי קשה שעבר על המדינה שלנו. כבר נוכחנו לדעת בעבר שלהיות ישראלי זה לעבור בשנייה מעצב לשמחה ומשמחה לעצב אבל כל פעם זה מפתיע ומרגש מחדש.
הסיפור שאני מדבר עליו הוא לא העברת הפועל תל אביב לידיו של חיים רמון וגם לא ההופעה ההיסטורית של קריית שמונה במוקדמות ליגת האלופות, אלא החזרה של נבחרת העתודה של ישראל למקום הראוי לה – דרג א' באירופה.
כולנו (או לפחות רובנו) זוכרים את הנבחרת הגדולה של טל בורשטיין ויניב גרין (ועוד כמה שחקנים שנעלמו כמעט מיד מהנוף של הכדורסל הישראלי) מגיעה לגמר אליפות אירופה לפני 12 שנה ומפסידה מסל בשנייה האחרונה לסלובניה.
הנבחרת ההיא אולי סימלה יותר מכל את העוצמה של הכדורסל הישראלי ואת היכולות והכישרון שיש לשחקנים הצעירים שלנו. אבל חוץ משני השחקנים שהזכרתי למעלה (ואולי גם אפיק ניסים) אף אחד לא עשה קריירה משמעותית בארץ ובחו"ל.
ארבע שנים מאוחר יותר הגיעה הנבחרת של יותם הלפרין ורביב לימונד לאותו מעמד והפסידה פעם נוספת לסלובניה, אבל גם מהנבחרת הזאת בודדים הם השחקנים שבאמת הצליחו לעשות את קפיצת המדרגה קדימה.
 |
| גיא לביא חודר לסל (לילך וייס) |
|
| |
לפני שלוש שנים כשנבחרת העתודה ירדה לדרג ב' נוכחנו לדעת עד כמה הכישלון גדול הן בבחירת המאמנים והן בטיפוח הכישרונות שהיו מנת חלקו של הכדורסל הישראלי לאורך השנים. שלוש שנים לקח לנו לחזור לדרג א' – שלוש שנים יותר מדי.
מגיע הרבה קרדיט לשרון דרוקר שלמרות עונה קשה מאוד בירושלים הצליח לאסוף את חבורת השחקנים הצעירה הזאת לכדי יחידה אחת מגובשת. עכשיו העבודה האמיתית רק מתחילה כי בר טימור אור סלומון ושון דאוסן צריכים להפוך את הכדורסל הישראלי לטוב יותר בשנים הבאות.
הפיגוע בבורגס כנראה הוציא מהבחורים שלנו יותר אנרגיות מהרגיל וגרם להם לשחק בשביל המדינה הרבה יותר מאשר בשביל עצמם. כנראה שאנחנו באמת עם סגולה שמסוגל לשים הכול בצד ולהתרכז במטרה כדי להוכיח שאנחנו מסוגלים להתגבר על כל הקשיים כדי להמשיך את החיים ואת הספורט.
הכתוב הינו טור דעה