געגוע של פעם

ככה זה במשך חודש שלם, גביע העולם או אליפות אירופה. במשך כמעט 30 יום הבעיות הכלכליות, הלחץ בעבודה והמילואים המתקרבים בצעדי ענק לא מעניינים אף אחד.

לחודש שלם אוהד הכדורגל הממוצע מכיר כבר בעל פה שמות של חלוצים של נבחרת קיקיונית תורנית (הונדורס במונדיאל האחרון למשל), תופח ממזון שומני ומגרעיני חמניות ובעיקר מרוצה מהחיים.

אך לצערנו לכל טורניר שכזה יש גם סוף. אתרי האינטרנט והעיתונים עוד חולבים בימים שלאחר הגמר עוד איזה סיפור טוב או כתבת צבע, אבל כולם יודעים שזהו רק עניין של זמן עד שאת מדורי הספורט יחזור ויפקוד הכדורגל הישראלי על כל תחלואיו ומגרעותיו.

פיקה וססק. נתגעגע אליכם

פתאום לאחר שהתרגלנו לומר אנייסטה, ג'רארד, ואוזיל, פתאום השמות הכל כך מוכרים, חוזרים ומעתרים את מדורי הספורט. אך לאחר הייאוש הראשוני במעבר החד בין האצטדיון המפואר בדונייצק לאצטדיון ר"ג בואך בלומפילד, יש משהו מרגש.

כי למרות שמצבו של הכדורגל הישראלי הוא בכי רע בלשון המעטה, אלים, מסואב מדיף ריח רע של מחירים מופקעים של שתייה קלה באצטדיון, מתקני שירותים שלא ראויים לבני אנוש, וחוליגנים שמצאו לנכון להכניס למגרשי הכדורגל אמל"ח במקום צעיף, הוא עדיין שלנו.

ראובן עטר. מחכים בקוצר רוח לפתיחת העונה (יניב גונן)

הוא הזיכרון הראשון שלנו, עוד בזמנים שהיינו תמימים וראינו את ראובן עטר עובר עוד מגן בדרך לשער. את רפי כהן מזנק לעוד כדור או את כרמלו מישיש הגדול מבקיע שער מחצי מגרש מול הפועל בית שאן אי שם בעונת 94/95.

אם מגרדים את הציניות והסרקזם שמציפים מדי יום במהלך עונה סדירה את מדורי הספורט על הכדורגל שלנו, עמוק בפנים כולנו אוהבים את הכדרוגל המקומי. לכן רגע לפני שתיפתח עוד עונה, אני מקווה שתהיה לנו עונה טובה, לא אלימה, לא נגועה בסיפורים שלא קשורים לענף הכל כך מדהים הזה. שמחירי הכרטיסים והשתייה הקלה במגרשים יהיו שפויים, שיהיה אפשר ללכת לצפות במשחק כדורגל בלי להיקלע לאזור קרבות, שיהיו משחקים טובים. מקסימום אם נתבדה בסוף העונה, יש רק עוד שנתיים עד גביע העולם.

הכתוב הינו טור דעה